מבוא: האדם כקניין

העבדות היא אחת התופעות העתיקות והכואבות בתולדות הציוויליזציה. משחר ההיסטוריה, בחברות חקלאיות ועירוניות כאחד, בני אדם נתפסו כרכוש – "כלי עבודה מדבר", כפי שהגדיר זאת אריסטו. העבדות לא הוגבלה ליבשת אחת, או לדת אחת; היא הייתה מוסד כלכלי וחברתי שהתקיים במצרים העתיקה, ביוון, ברומא, בסין ובקרב העמים הילידים באמריקה. לפנינו סקירה של התפתחות המוסד הזה, צידוקיו הדתיים, ותנועות השחרור ששינו את פני האנושות.

 

העבדות בעולם המערבי- מיוון–רומא לנצרות ולעולם האטלנטי

יוון–רומא: יסוד חברתי ומוסרי

ביוון הקלאסית ובאימפריה הרומית העבדות הייתה מרכיב מרכזי בכלכלה ובחיי היומיום. עבדים עבדו בחקלאות, בבנייה, בבית המלכות, בים ובבתי המלאכה.

 

ההתייחסות אל העבד הייתה כאל כלי עבודה: הוא נחשב לרכוש, אך לצד זה נכתבו הוראות מוסריות על "אצילות" כלפי העבדים – כלומר, לא להורסם ולא להשפילם.

 

הצדקה נפוצה הייתה "הבדל טבע": חלק מהאנשים "שנולדו" לשעבד אחרים, וחלקים "שנולדו" לשלוט. זו לא הייתה "גזענות" מודרנית במובן המדויק, אלא אמונה "טבעית".

 

"שוק העבדים", ציור מאת גוסטב בולאנז'ה 1886

 

עבדות בראי הדתות – בין שיעבוד לגאולה

הדתות הגדולות שיחקו תפקיד כפול בהיסטוריה של העבדות: הן סיפקו מסגרת חוקית לקיומה, אך גם זרעו את זרעי השחרור.

 

היהדות ומהפכת יציאת מצרים: היהדות הציגה מודל ייחודי לעולם העתיק. בעודה מכירה בעבדות, היא הגבילה אותה בחוקים סוציאליים (כמו שבת ומנוחת העבד) וקבעה כי עבד עברי ישוחרר לאחר שש שנים. המיתוס המכונן של "יציאת מצרים" הפך להשראה אוניברסלית לכל אדם השואף לחופש.

 

הנצרות והמאבק המצפוני: בראשיתה, הנצרות לא קראה לביטול העבדות באופן פוליטי, אך הדגישה שוויון רוחני בפני האל. במאה ה-18, היו אלו זרמים נוצריים (כמו הקווייקרים) שהובילו את תנועת האבולישניזם, בטענה שהעבדות היא חטא דתי המנוגד לצלם אלוהים שבאדם.

 

בנצרות המקראית לא מופיעה דרישה כללית לביטול העבדות, אלא הוראות לעבדים: לשרת את אדוניהם בכבוד וביראה; הוראות למעסיקים עבדים לא להרעיב, לא להכאיב, ולזכור שיש להם, גם להם, "אדון בשמים".

בימי הביניים נוצר מתח בין כוחות דתיים ופוליטיים שמעדיפים את הסדר החברתי ואת היציבות, לבין זרמים רוחניים ומוסריים שמעדיפים חופש פנימי, אחוות רוחנית ושוויון לפני אלוהים.

***

האסלאם והחברה המוסלמית: האסלאם הסדיר את העבדות דרך חוקי השריעה, אך עודד שחרור עבדים כמעשה של חסד וכפרה. דמויות כמו בילאל אבן רבאח, עבד שחור שהפך למואזין הראשון, מסמלות את הפוטנציאל לשוויון מעמדי בתוך הדת, גם אם המוסד עצמו שרד בחברות מוסלמיות עד המאה ה-20. בין המשועבדים: שבויי מלחמות ואחרים שנלקחו בסחר עבדים מאפריקה, אירופה ועוד אזורים.

 

השריעה מחייבת טיפול בסיסי בעבד: אכילה, לבוש, גג, אפשרות לשחרורו  כצדקה מוערכת, איסור על רצח או חבלה קשה בעבד, בלי סיבה מוסרית או משפטית. ואולם, איסור על העבדות עצמה, אלא רק הגבלות על אופן קיומה.

 

מזרח תיכון ואפריקה: במאות ה‑7–19, המזרח התיכון והצפון האפריקאי היו מרכזים לסחר עבדים, שימוש בהם בצבא, בבית המלוכה, בחקלאות ובשירותים של הכפרים. רק במאה ה‑20, בעקבות לחץ אירופאי, תנועות פנימיות ומדיניות מודרנית, בוטלה העבדות רשמית במדינות רבות (סעודיה, מצרים, טורקיה, איראן ועוד), אם כי צורות פעולה לא חוקית ומוסוות נמשכו זמן רב. מאז המאה ה‑20, הרוב הגדול של הגופים והמוסדות האסלאמיים מציינים שהעבדות אינה "תפקודית" בעולם המודרני, ורבים מגדירים אותה כלא‑מוסרית במאה ה‑21, גם אם מקורותיה לא נאסרו בצורה מפורשת בעבר.

 

עבדות אמריקאית - נצרות וגזענות: בשנות המאבק לעבדות בארה"ב, קבוצות רבות בדרום ציטטו את התנ״ך ואת הברית החדשה כדי להצדיק את העבדות כ"רע הכרחי" ואפילו "טובה לעבדים". חלק מהכנסיות טענו שהעבדים "מתוקנים" יותר תחת אדונם, ושהם מוגנים יותר מאשר כעניים חופשיים. לעומת זאת, תנועות אנטי‑עבדות נוצריות – כמו קווייקרים, אוונגליקנים ואחרים –השתמשו באותו נרטיב נוצרי, לאמור: "כולנו נבראים בצלם אלוהים", ו"עבדים היינו במצרים", שהפך לכוח מרכזי במאבק נגד כלכלת העבדים והוביל ללחץ ציבורי ופוליטי נגד סחר העבדים.

 

פאולינוס מנולה משחרר עבד בציור של ג'ובאני ברנרדינו אזוליני 

בכנסיית "פיו מונטה דלה מיסריקורדיה"

 

עבדות במזרח הרחוק – הודו, סין והמזרח הרחוק: בהודו, לפני המאה ה‑19, מוסדות הקסטות יחד עם חובות, שעבודים ומסחר, צמצמו את חופש התנועה של מיליונים. רבים הוכרו כ"עבדי חוב" – אנשים שעובדים שנים כדי להחזיר חובות, ללא תמורה אמיתית, ללא חופש, ללא שינוי מעמד.

 

לפי חלק מהפרשנויות ההינדואיסטיות כל אדם נולד במעמד מסוים, ולכן עבודה בשעבוד היא "טבעית". אבל מוסדות מודרניים, גם מוסלמיים וגם מערביים, מגדירים זאת כניצול ומעשה לא מוסרי.

 

בסין הקיסרית, לאורך הדורות, התקיימו צורות של עבדות ביתיות, עבודות כפייה ו" משרתים" חסרי חופש אמיתי, לעתים כחלק ממבנה פיאודלי.

 

גיבורי החירות ותנועות השחרור

המעבר מעולם שבו העבדות חוקית לעולם שבו היא פשע, הושג בזכות דמם וזיעתם של יחידים ותנועות.

 

הארייט טאבמן ו"מסילת הרכבת המחתרתית": טאבמן, שפחה נמלטת, הפכה לסמל להתנגדות אקטיבית. היא שבה וסיכנה את חייה כדי לחלץ מאות עבדים מהדרום האמריקאי, תוך שימוש ברשת חשאית של "תחנות" ואנשים אמיצים.

 

המהפכה בהאיטי (1791) היא המקרה היחיד בהיסטוריה שבו מרד עבדים הוביל להקמת מדינה חופשית, והוכיח לעולם המערבי כי דיכוי לנצח של השאיפה לחירות, אינו אפשרי.

 

אלינור רוזוולט והצהרת האו"ם: בשנת 1948, תחת הנהגתה של רוזוולט, אימץ העולם את הצהרת זכויות האדם האוניברסלית. סעיף 4 בהצהרה קבע: "לא יהיה אדם נתון לעבדות או לשעבוד; עבדות וסחר עבדים ייאסרו על כל צורותיהם". זהו רגע השיא שבו החירות הפכה לזכות משפטית גלובלית.

 

העבדות המודרנית – הפנים החדשות של הניצול

למרות הקידמה, העבדות לא נעלמה; היא שינתה את צורתה. כיום, כ-50 מיליון בני אדם חיים בתנאים של עבדות מודרנית.

שיעבוד חובות: בדרום אסיה, משפחות שלמות עובדות במפעלים ללבנים כדי להחזיר חובות שלעולם לא נגמרים.

ניצול מהגרי עבודה: במדינות המפרץ יש מערכות התולות את חירות הפועל במעסיקו, לעיתים תוך החרמת דרכונים ותנאי מחיה לא אנושיים.

 

שרשראות האספקה: הכלכלות המפותחות נשענות לעיתים על עבודת ילדים או כפייה, כמו במכרות הקובלט בקונגו, המשמשים לייצור הסוללות במכשירי הטלפונים הניידים שלנו.

 

ההצדקות האידאולוגיות והדתיות לעבדות

טיעונים בעד העבדות

טיעון דתי: "כך כתוב" – בעריכה מסורתית של כתבי קודש, או בפרשנות מילולית.

טיעון טבעי–היררכי: "יש אנשים שנולדו להיות אדונים ויש כאלה שנולדו להיות עבדים".

טיעון כלכלי: "החברה לא תתקיים בלי כוח עבודה זול ויציב".

טיעון שמרני: "כך זה תמיד היה, אין סיבה לשנות".

טיעון פטרנליסטי: "העבדים טובים יותר בתנאים שסופרים עליהם מאשר כאנשים חופשיים".

 

טיעונים נגד העבדות

טיעון זכויות אדם: כל אדם נולד חופשי ושווה בכבודו. יש זכות לכל אדם על גופו ועל חייו, ולכן אסור לשעבדו.

טיעון דתי–מוסרי: כל אדם נברא בצלם אלוהים. חובה להימנע מניצול, אלימות ופגיעה באנושיות.

טיעון חברתי–פוליטי: אזרחות חופשית אינה מתיישבת עם קיום מעמד של עבדים.

טיעון כלכלי חדש:  בשכר, חוזים חופשיים ושוק חופשי מפיקים רווחה יותר מאשר עבודה חופשית.

 

ניצול משפחות וילדים במפעלי לבנים. להחזיר חובות שלעולם לא נגמרים (ourboox.com)

 

העבדות המודרנית

היום, העבדות אסורה בחוק בכל מדינה בעולם, ויש אמנות בינלאומיות נגד עבדות, סחר בבני אדם ועבודת כפייה.

בעקבות כך, כ‑40–50 מיליון בני אדם חיים בתנאי עבדות מודרנית:

עבדי חוב – עובדים שנים כדי לפרוע חובות שלא ניתן לפרוע.

סחר למטרות זנות – נשים וילדים נמכרים וחוזרים מכורה.

נישואי כפיה – נשים נישאות בכפייה למטרות כלכליות או מוסריות.

גיוס ילדים – ילדים משמשים בצבא, בפיגועים, בעבודות מסוכנות.

עבודה בלי תמורה – עובדים בחקלאות, בנייה, תעשייה בלי אפשרות לעזוב.

 

אזורים שבהם העבדות המודרנית נפוצה: פקיסטן ובחלקים מדרום אסיה, מדינות המפרץ והמזרח התיכון, צפון‑אפריקה ומערב אפריקה, חלקים מדרום אמריקה ואירופה.

 

סיכום: המאבק טרם הסתיים

ההיסטוריה של העבדות מלמדת אותנו שהחופש אינו מצב קבוע, אלא הישג שיש להגן עליו בכל דור. מהמאבקים של ספרטקוס ברומא ועד לניסוח האמנות הבינלאומיות של אלינור רוזוולט, האנושות עברה כברת דרך ארוכה. עם זאת, כל עוד קיימים ניצול מחפיר וסחר בבני אדם, המאבק לחירות נותר אתגר מרכזי של המאה ה-21. חובתנו כצרכנים, כאזרחים וכבני אדם היא להמשיך ולדרוש שקיפות וצדק, כדי שהחזון של עולם ללא שלשלאות יהפוך למציאות.