לפני 6 שנים, כשהייתם בכיתה ו', יצאתם לחופשת פורים שממנה לא שבתם ליסודי. מסיבת הסיום של ו' התבטלה. בכיתות ז' ו-ח', הייתם האחרונים לחזור בין סגר לסגר. לגדולים יותר היה חומר להשלים, ואת הצעירים היה דחוף להשיב כדי שההורים יוכלו לחזור לעבוד. בכיתה ט' היו עיצומים ושביתות.

 

י' ו-י"א עברו תוך כדי מלחמה ובית ספר שפונה. הופרדתם למרכזי למידה ולנפשותיכם. הייתם בבתים וביישובים כשהמבוגרים בעבודה (אנחנו חיוניים יותר, מסתבר). הפכתם יום ללילה ולילה ליום. חלקכם פרצתם ושגשגתם, חלקכם נדחקתם לשוליים.

 

שנת י"ב התחילה כרגיל, כאילו כרגיל, כי קשה לאסוף לראשונה י"בניקים אחרי חמש שנים. ואז שוב פורים, ושוב לא חזרתם ללימודים. אני לא יודעת אם תהיה לכם מסיבת סיום י"ב.  מבטיחה לכם שלצבא תתגייסו כרגיל.

 

אני מנסה לחשוב מה למדתם. מדמיינת מחקר עתידי שתוצאותיו יפורסמו עוד 20 שנה. ימצאו בו פערים עצומים בין אלו שפיתחו חוסן לאלו שנשאו פוסט טראומה. תהיה בו אחידות מסוימת בהיעדר אמון ואולי גם בצורך במוסדות.

 

יכתבו שאתם דור שלא גדל ברצף. שלא הייתה לו שנה אחת "רגילה" להיאחז בה. שלמד להסתדר מהר, אבל לא תמיד לעומק. שידע לאלתר, אבל פחות קיבל הזדמנות להתמיד.

 

ימצאו פערים בידע, אבל גם ביכולת להחזיק תהליך. ירידה באמון, לצד עלייה ביכולת להישען על עצמכם. פחות שייכות למסגרת, יותר תנועה בין עולמות.

יכתבו שאתם דור שידע לאלתר, אבל פחות קיבל הזדמנות להתמיד (צילום: ענבל וורטמן שהם)

*** 

הכי הרבה יכתבו על אי שוויון: על מי שהיה לו מבוגר שראה אותו, ומי שלא. על מי שהיה לו חדר, מחשב ושקט, ומי שלא...על מי שהיה לו מעגל חברתי, ומי שנשא בדידות מזהרת... על מי שהמערכת הצליחה להחזיק, ומי שנשמט ממנה...

 

אני תוהה אם המחקרים יצליחו למדוד את זה שהתרגלתם לשיבוש ולכן לפעמים כבר לא ציפיתם ליציבות. את זה שלמדתם לא לתכנן רחוק מדי. אני מנחשת שיפספסו את זה שהבנתם מוקדם מדי שלא תמיד יש מי שמחזיק אתכם.

 

הם גם לא יצליחו למדוד את הרגעים הקטנים: קשרים שהתנהלו דרך מסכים ושתיקות, אחריות כשאין מבוגר בחדר והתבגרות כשהעולם לא מחכה שתהיו מוכנים.

 

אינני בטוחה מה נתנו לכם (והמורות ניסו, וההורים ניסו, חשוב שתדעו), אבל אני כן יודעת מה לקחתם.

 

לקחתם מציאות לא יציבה והמשכתם לנוע בתוכה וחוסר ודאות שהפכתם אותו לשגרה.

זה לא מעט וזה לא עליכם. לא כל מה שחסר הוא אחריות שלכם להשלים.

לא כל מה שנפגע הוא משהו שצריך להתגבר עליו לבד (אני חוששת שלא תמיד תדעו למי לפנות).

 

אני כבר רוצה לראות שתהיו בסדר. יותר מאיתנו.

תיכף פסח, וי"בניקים, זה ידוע, כבר לא חוזרים לבית ספר אחרי פסח.

 

אוהבת, אמא.