"אנחנו חזקים מאד בחזית אבל חזקים מאד גם בעורף" אמר שר האוצר סמוטריץ, מחוץ לביתם המופגז והמכוסה דגלי ישראל, של ירון ואילנה משה ז"ל, שנהרגו מפגיעת טיל איראני על ביתם ברמת גן. ירון נעזר בהליכון וככל הנראה לא הספיק להגיע יחד עם אשתו לממד ביתו. זוג, גבר ואישה, שהיו ואינם עוד.

מכעיס אותי. כמו הטקס החגיגי להריסת הבתים שנפגעו מטיל בחולון. הרהב המנותק הזה שכולו הנדוס תודעה על גבם של אזרחים. מכעיס אותי וכואב. חוסן הוא לא פאסון שקרי ופאתוס נטול הקשר, דגלי ישראל וסמלי המדינה הם לא כלי תעמולה מול המציאות. יש פה בני אדם בקצה.

חוסן הוא סולידריות, קהילתיות איתנה, חברה שדואגת למי שסביבה, והוא קודם כל אבל קודם כל ה-מ-ד-י-נ-ה. זו שנעלמה לנו ואנו נאבקים לבנות מחדש.

סמוטריץ, שעד כה לא הביא מתווה פיצויים לעסקים ועצמאים, ששולח הורים לעבוד ללא מסגרות, שמאפשר גביית תשלום מעונות של אלפי שקלים בחודש כשאנשים קורסים, שלא דאג לממן מיגון לבסיסי צה"ל וחמ"לים של תצפיתניות, שהוריד את תוכניות המיגון הלאומיות מתקציב המדינה כבר 9 פעמים ב-3 שנים! שניסה לקצץ משיקום הצפון וקיצץ בלי רחמים מכל השירותים החברתיים במדינה, מדבר על חוסן?

השר סמוטריץ' בזירת הפיגוע בר"ג. נאומי רהב לא יכולים להחליף מציאות (צילום: דוברות)

*** 

איזה חוסן סמוטריץ? כשר האוצר היית צריך להיות שר החוסן, הרי תמיכה וסיוע היא הוודאות, אורך נשימה הוא ההקלה שכה משוועים לה, במקום בשורה אתה מפזר מילים ריקות, מחזיק פה אנשים על חרדה קיומית הן מטילים והן מהחשבונות בסוף החודש ואז נואם על "חוסן", איזו חוצפה.

אבל ירון ואילנה, זכרם לברכה, הם לא זכו לברכת החוסן, הם מי שנכנסו לסטטיסטיקה של "לא נשמעו להוראות פיקוד העורף". חשבתי עליהם השבוע לא מעט. זוג מבוגר שכנראה היה כבר עייף ומותש, אולי קצת לבד ואולי רק הפעם היו לבד, אולי לא הספיקו להיכנס לממד למרות שניסו ואולי אפילו לא שמעו טוב את האזעקות. לא יודעת, אבל כן יודעת שמותם לא צריך להיות עטוף בפרופגנדה, מגיע להם לפחות את זה.

זירה בה נהרגו אזרחים היא מקום עצוב בו נלקחו חיים - לא מרכז חוסן לאומי! שאגב גם הם, מרכזי החוסן, לא בבסיס התקציב. תודו שלא מפתיע. פשוט זה פחות חשוב מהמנהלת מספר 9 לזהות ותרבות יהודית.

קומם אותי גם המשפט של ראש העיר: "אנחנו מוכנים לשלם כל מחיר" מי זה אנחנו ומהו כל מחיר? אם אפשר רק לדעת. חלאס עם זה. אנחנו רוצים ביטחון, שלא ישקרו לנו, שישקיעו בחיים שלנו ולא יזלזלו בהם.

חשוב לי מאד להדגיש, הרשויות עושות עבודה מדהימה. אין לי טענות למי שהחליפו את מטריית המדינה בכל מובן, הן כבר עושות הרבה מעבר לתפקיד הרשות. כל ראש עיר שאני יושבת אתו, מספר על רוחב היריעה שהוא נאלץ למתוח כי פשוט אין מענים ואין יותר מידי עניין מצד ממשלת ההפקרה. כל חבר/ת מועצת עיר וסגן/ית ראשי עיר עובדים ימים כלילות כדי לתת מענים במציאות של שמיכה קצרה לצרכים בסיסיים, ושמיכה רחבה לקומבינות ותקציבים מגזריים ומקוממים. הם ועובדי ועובדות הרשויות כבר מעל לשנתיים וחצי של מלחמה ומשבר, עושים ככל שביכולתם. אני רואה אותם ומשתאה.

דירתם ההרוסה של אילנה וירון משה. בלי חמלה ורעות, מי אנחנו  ?(FB-מ) 

***

נאומים לא יכולים להחליף מציאות, הם לעיתים גורמים לנו לחשוב שככה זה, קשה וכאוטי ואי אפשר אחרת. אבל זה עלינו לדמיין ולחתור למציאות אחרת, של אחריות המדינה, של הוגנות ציבורית, של תפיסת ערבות הדדית כמדיניות. מדינה שלא משאירה אזרחים מאחור.

בסוף, בלי חמלה ורעות מי אנחנו? כל ישראל ערבים זה לזה, זה הסיפור הכי מפואר שלנו. זאת הגאווה הלאומית עבורי - אומה שמקדשת חיים. לא זירת הרג מוקפת דגלים ולא נאומי פאתוס שמכסים על שקרים. לשמור על כבוד האדם ולהיות בני אדם, זה הכי ישראלי שיש.

יהי זכרכם ברוך, ירון ואילנה.