כמה שעות לפני שהצפון התחמם, סמוטריץ' אמר:

"בזמן שדרום לבנון מפונה והרוס, הצפון פורח ומשגשג."

 

בתזמון כמעט מושלם, פורסם כי המדינה עצרה את מיגון מוסדות החינוך בצפון, גם באזורי קו העימות, אחרי שנה של פינוי וחזרה חלקית. נראה שיש פריחה שרואים משם, ולא רואים מכאן.

 

מדינת ישראל יודעת למגן מהר כשמחליטים למגן. יש מקומות שבהם תקציבים זורמים, תשתיות מוקמות, והמדינה פועלת במהירות. אבל בצפון אפילו מיגון לבתי ספר נעצר. זו לא רק בעיה ביטחונית. זו שאלה של סדרי עדיפויות.

 

הסיפור של עצירת המיגון אינו תקלה נקודתית. הוא חלק מסיפור רחב יותר: סיפורו של צפון מותש, לא רק מהמלחמה הנוכחית אלא מחודשי הפינוי, מהחזרה החלקית, ומהתחושה שהחיים מתנהלים על תנאי ושסדרי העדיפויות נזילים. לרגע נדמה היה שאחרי הטלטלה הגדולה, המדינה תאפשר לנו לצמוח כפי שאנו יודעים – לא רק לשקם את השברים אלא לבנות עתיד משגשג לצפון. עדיין לא מאוחר והיד מושטת.

 

עוד לפני המלחמה הצפון הוגדר "אזור עדיפות לאומית". זו הגדרה מוגבלת: אין חבילת השקעות אוטומטית. כל משרד ממשלתי מפעיל את הכלים שלו בנפרד ולא כל המשרדים מחויבים לכך.

 

רשימת אזורי העדיפות הלכה והתרחבה. נוספו עוד ועוד יישובים. לא רק בגלל פריפריה חברתית או גאוגרפית, אלא גם משיקולים פוליטיים. כאשר הרשימה מתרחבת והתקציבים לא גדלים בהתאם - המשמעות התקציבית נשחקת. אלו שחיים בפריפריה נשארים עם הכותרת אבל בלי המשקל התקציבי שאמור להגיע איתה. כך נוצרים פערים. (נכון, יש כאן טבע משובח וקהילות חזקות אבל עם אלה לא הולכים למכולת).

 

איך נראית השקעה כשהמדינה מחליטה על יעד לאומי? מספרי האוניברסיטאות מספרים את הסיפור. האוניברסיטה העברית מקבלת מתקציבי ות"ת קרוב לשני מיליארד שקל בשנה. אוניברסיטת תל-אביב מעל מיליארד וחצי. אוניברסיטת בר-אילן והטכניון מעל מיליארד. וטוב שכך.

המכללה האקדמית בתל-חי. מספרי האוניברסיטאות ומיקומן מספרים את הסיפור (מפיקיוויקי)

***

זה ההקשר בו צריך להבין את סיפור האוניברסיטה בגליל, כדוגמא מאלפת לסיפור הצפון כולו: האוניברסיטה האחרונה שהוקמה בישראל בהחלטת המל"ג הייתה בן-גוריון בנגב בשנת 1969, כאשר אוכלוסיית ישראל עמדה על כ-2.7 מיליון תושבים. מאז גדלה האוכלוסייה לכ-10 מיליון, אך במשך עשרות שנים לא הוקמה אוניברסיטה ציבורית חדשה.

 

שנים דובר על הצורך להקים אוניברסיטה בגליל. ועדות ציבוריות שונות בתחילת שנות האלפיים הצביעו על הפער. אך המהלך נדחה שוב ושוב. כאשר אוניברסיטת אריאל קיבלה מעמד אוניברסיטאי בשנת 2012 לטובת חיזוק ההתיישבות ביו"ש, היא עקפה את תל חי, וזו שוב נדחקה. אריאל פעלה תחילה תחת המועצה להשכלה גבוהה של יהודה ושומרון במסגרת ממשל צבאי ורק לאחר מכן שולבה במל"ג הארצי.

 

נוצר מצב בו אזור קטן  במרכז הארץ נהנה מריבוי אוניברסיטאות: האוניברסיטאות העברית, תל-אביב ובר-אילן ברצועה של כ-70 ק"מ בין ירושלים לתל-אביב ועוד כ-15 ק"מ בין תל-אביב לרמת-גן, בעוד שהגליל, אזור ששטחו אלפי קילומטרים רבועים, נותר ללא אוניברסיטה.

 

כאשר סוף-סוף התקבלה ההחלטה להפוך את מכללת תל-חי לאוניברסיטת קריית שמונה, נקבעה תוספת תקציבית של כ-120 מיליון שקל בשנה למשך כחמש שנים. זה צעד חשוב. אבל כאן נוצרה העוולה הכפולה: תחילה נדחקה תל-חי במשך שנים כאשר אוניברסיטת אריאל עקפה אותה בסיבוב וקיבלה מעמד אוניברסיטאי משיקולים פוליטיים של התיישבות ביו"ש. שנית, כאשר  אושרה אוניברסיטה בגליל, נקבע לה סטנדרט תקציבי נמוך להקמה:  יישור קו עם העלויות הנמוכות  בהן הוקמה אריאל (כי התיישבות היתה חשובה יותר מסטנדרט אקדמאי. מחטף... כבר אמרתי?).

 

המשמעות של אוניברסיטה בגליל אינה רק אקדמית. אוניברסיטאות משנות אזורים שלמים: הן מושכות אוכלוסיות, יוצרות תעסוקה ושירותים, מפתחות מחקר ותעשייה ומשנות את הכלכלה המקומית. כך קרה בבאר-שבע עם אוניברסיטת בן-גוריון וברחובות סביב מכון ויצמן.

 ***

בשנות החמישים קיבלה המדינה החלטה אסטרטגית להשקיע במכון ויצמן ורכשה מחשב מחקר בעלות של כ-2.5 מיליון לירות. סכום עצום, דומה ליותר מעשרים מיליארד שקלים במונחים בני זמננו. המחשב, שהופעל בשנת 1955, היה בין מחשבי המחקר הראשונים בעולם. ההחלטה הזו סייעה למקם את מכון ויצמן בחזית המחקר המדעי והשפעתה ניכרת עד היום. כאשר מדינה מחליטה להשקיע באופן אמיץ במוסד מחקרי, התוצאה יכולה להשפיע על אזור שלם ועל הכלכלה הלאומית במשך שנים.

ולכן השאלה איננה האם להקים אוניברסיטה בגליל, אלא באיזה סדר גודל של השקעה.

אם ארחיב את המשל – השאלה היא איזה סדרי גודל משקיעים בצפון.

 

בינתיים החיים מתנהלים אחרת. המדינה מוציאה סכומי עתק על מערכות יירוט. יירוט במערכות ארוכות-טווח כמו חץ או קלע דוד יכול להגיע למיליוני דולרים ליירוט אחד. כמובן שצריך להגן על העורף. אבל הפער ברור: כאשר מדובר באיום מידי הכסף נמצא; כאשר מדובר בבנייה ארוכת טווח של אזור שלם – ברפואה, בחינוך, בתשתיות, בתרבות ובתעסוקה – הקצב איטי בהרבה, אם בכלל.

 

אבל אני אופטימית. זו לא גזירת גורל אלא שאלה של רצון וסדרי עדיפויות. כאשר המלחמה תיגמר לא יהיה נכון לדבר רק על "חזרה לשגרה". אם המדינה רוצה עתיד יציב וטוב בצפון נדרשת החלטה לאומית על השקעה מתמשכת – בתשתיות, בחינוך, בבריאות, בתרבות, בתעסוקה ובמחקר. לא השקעה בינונית, השקעה למצוינות.

המלחמה חייבת להיגמר – ואיתה גם סדרי עדיפויות חדשים. הלוואי.