בימים אלה ובכלל בשנתיים האחרונות, המילה חוסן הפכה להיות מילה רווחת.

בימים האחרונים בשל המצב אני משוחחת עם האנשי.ם שאני מלווה ואני שומעת לא מעט מסביבי על חווית חוסר תפקוד, על חוסר כוח לזוז, על רצון לעשות ועל הגוף שמסרב להיענות לכך, על ייאוש, על בדידות, על קושי ומורכבות.

חוסן מתחבר לא פעם עם התפיסה של "חוזק" של עמידות ושל תפקוד מלא וכמובן שיש כאלה שמסוגלים לכך, אבל אני כותבת פה לכל אלה שחשים דווקא הפוך, או חשים בינוניות ביחס למה שהם רגילים, גם לעצמי.

ההגדרה של חוסן ממש בגדול היא היכולת הנפשית והפיזית להתמודד, להתאושש ולהסתגל למצבי משבר במהלכם או לאחריהם...

לתפיסתי בשביל שזה יקרה גם צריך לתת מקום למה שקורה במציאות בלתי נתפסת: להסכים להיתמך, להסכים להיעזר, להסכים לבכות, להיות חרד, להסכים לא לתפקד, להסכים ולהקשיב גם למה שלא נעים לנו, ולמה שאנחנו פחות מכירים בשגרה ובעיקר להזכיר לעצמנו שזה בסדר גם להיות כך במצבים כאלה.

הרצון להחזיק כל הזמן ולהיות הגרסה הטובה של עצמנו בכל רגע כשאירועים מורכבים וכואבים מבחוץ פולשים וכופים את עצמם על חיינו היא כמיהה לגיטימית, אך לא פעם היא מביאה איתה חוויה של החזקה ותפקוד שלא בהכרח מיטיבים.

*** 

ברמה האישית, לאחר שנים של התמודדות בכל מיני חזיתות, לאחר מפגש עם אירועים מורכבים, הדרך היחידה עבורי להתמודד עם "מצב של משבר" היא לבכות כשרוצה, לנוח כשצריכה, למצוא את מי אני יכולה לשתף ואת מי שמחזק אותי ולא שופט אותי, להיזכר במה שנותן לי כוחות, להתמקד ברגע הזה כי אף אחד לא יודע מה יהיה עוד דקה, לדבר עם חברות, להיפגש כשאפשר, להיעזר ובעיקר להקשיב למה שקורה בתוכי, למה שהגוף שלי מדבר בין אם זה בכאב ובין אם בתחושות אחרות כמו דופק ונשימה, לנשום עמוק בכל רגע ולדעת ממקום הכי עמוק שיש, שהכל ארעי וחולף גם אם זה מרגיש כמו נצח.

יש לי עוד הרבה לכתוב על חוסן ועל התמודדות עם משברים, אבל כרגע בעיקר שולחת תפילה שנרשה לעצמנו להיות הגרסה שמתגלה לנו בכל רגע (כל אחד וגרסתו, יש מקום לכולם); שנסכים להיות לפעמים "בינוניים" "חלשים" "פוחדים" "דואגים" ונשלח הרבה חמלה פנימה, לא נשפוט את עצמנו, לא נלקה את עצמנו ,שנהיה אנושיים וחומלים כלפי עצמנו וכלפי אחרים, ושנזכור לפנות לעוגנים המשמעותיים שבנו ומסביבנו: לכולנו יש כאלה...ובטח שלא נדרוש מעצמנו בשם ה"חוסן" להיות משהו שבמציאות הזו לא תמיד מתאפשר ואם ה"לא נעים" משתלט על הכל, לבקש עזרה.

בתפילה לימים של שקט ושל ביטחון שאינו תלוי במרחב מוגן אלה באנושיות שיש בתוכנו.

זמן שקיעה. ואז תבוא גם זריחה (צילום: יסמין פז)

יסמין פז היא פסיכותרפיסטית בגישות גוף נפש, מלווה במצבי משבר, אובדן וסוף חיים