הסכמתי ללכת לקיבוץ, אל גן העדן. אחותי עטפה אותי בחיבוק ממושך בלא לראות את פני המבוהלים. נמלאתי שמחה מהולה בחשש מפני העתיד. הייתי רק בן עשר וחצי

נולדתי בשנת 1963, חמש עשרה שנים לאחר קום המדינה. הזיכרונות הראשונים שלי הם ממלחמת ששת הימים בה הסתתרנו במקלט צפוף בעומק האדמה. משפחתי עלתה מפרס בשנת 1952, זוג הורים עם שלוש בנות ותינוק שנולד באונייה שהביאה אותם לארץ הקודש. אבי לא רצה לעלות ארצה כי פתח עסק למכירת שטיחים ולא הבין מדוע אימי כה נחושה לעלות לארץ המלחמות, אך היא הודיעה לו שהיא עולה ארצה ויהי מה. אם הוא איננו רוצה להצטרף, שיישאר בפרס.

אבי הבין שאין לו ברירה ונענה לדרישתה שעלתה לה ביוקר בהמשך. הוא כל כך סבל בארץ וחלם לשוב לארץ מולדתו שכה אהב. "אני פועל שחור" התלונן שוב ושוב בשל עבודת הפרך שעבד בה בבניית שיכונים בחברת סולל בונה.       

הוא היה שבר כלי, רווי כעס. עצביו הרופפים גרמו לו להתפרצויות זעם שהפכוהו לבעל והורה אלים. הוא האשים את אימי בחיי העוני והדלות אליה נפלנו. אווירת האלימות והכעס ליוו את כל שנות ילדותנו; אלימות שהופנתה גם כלפי שכנים וילדים טורדניים שהפריעו למנוחתו.

בגיל תשע מצאתי גור כלבים והחלטתי לאמצו. כשאבי חזר מעבודת הבניין, עטוי בגדי עבודה מלאי בוץ וניחוח בטון וברזל חלוד, ראה את גור הכלבים וקפא על מקומו. הוא הרים את גור הכלבים הקטן והשליכו מחלון דירתנו בת שני החדרים וחצי. "יש לי עשרה כלבים להאכיל ואתה מביא לי עוד כלב?" צרח עליי. כל כך כעסתי עליו ונשבעתי שאשיב לו כגמולו לכשאגדל.

מאה לירות על עשרה ילדים
כשהגעתי לקיבוץ בגיל עשר וחצי שמעתי ביקורת נוקבת כלפי המזרחיים שילדו המון ילדים שהפכו לנטל על לשכת הסעד ועל המדינה. אחיותיי הגדולות שניהלו את חיינו האחים הקטנים, באו בטענות כלפי אימי על שחברותיהן לועגות להן שהם יולדים ילדים "כמו עכברים". כל המשפחות בשיכון ג' היו עם המון ילדים שדיברו בשפות שונות. הוריהם הגיעו מצפון אפריקה ואסיה והוגדרו "מזרחיים" על ידי הממסד האשכנזי. זו הייתה מציאות ש"נכפתה" בתקופה בה אסרו על שימוש באמצעי מניעה ואיסור על הפלות שהיו פשע המלווה בעונש מאסר.

"פרס בן גוריון" בסך 100 לירות... עודד משפחות להגיע לעשרה ילדים. שיר המחאה ששר שלמה בר "ילדים זה שמחה" למילותיו של יהושע סובול, ממחיש במדויק את תעמולת השלטון לעודד ילודה למען הגדלת היישוב היהודי וחיזוק צה"ל במאות אלפי חיילים ולוחמים: ("תביאו ששה תביאו שבעה תביאו שמונה ילדים, זאת לא בדיחה הארץ צריכה הרבה צעירים נחמדים תביאו תריסר ולמה לא חי? תביאו עשרים ילדים אלוהים כבר ייתן הסעד גם כן...").

העוני והדלות היו נחלתם של יושבי השכונות שזה עתה עברו מהמעברות של "חלסה" הערבית שנעלמה מהמפה, לשיכונים החדשים בקריית שמונה.           
גרנו בקצה המערבי ביותר של העיירה החשוכה ומוכת הקטיושות. מעלינו היו הרי נפתלי מלאי הצוקים שהשמש נעלמה מוקדם מעל פסגותיהם ורוחות עזות התגלגלו והיכו על פתח דלתנו. מתחתנו נפרש עמק החולה הירוק וממולנו נישא הר החרמון המושלג עם שרשרת הרי הגולן. מתחתיהם נצנצו כיהלומים אורות הקיבוצים והמושבים שנראו לנו כגן עדן רחוק.


חולמים קיבוץ

בבית אמרו מנהיגות המשפחה שאנחנו, הפרסים, שונים מכל המזרחיים ועם זאת, אחיותַיי החטיפו לנו, הקטנים, סטירה או ניעור משמעותי כאשר רק העזנו למלמל משהו בפרסית, שפת הורינו. "אתה צבר ישראלי, דבר עברית. אל תהיה כמו השכנים שבקושי יודעים את השפה. אתה לא פרסי, אתה ישראלי ובארץ הזאת מדברים עברית". בלית ברירה השלמתי עם המסר הציוני אבל זה לא הפריע לי להבין את שפת אימי ואת הקללות הצבעוניות שאבי פיזר כממטרה. לא הבנתי מדוע אסרו רק עלינו, הקטנים, לדבר פרסית בעוד חמשת האחיות והאחים הראשונים במשפחתי בת עשרה הילדים דיברו ביניהם ועם הורי בפרסית רהוטה.

אחיותיי הגדולות חלמו לחיות בקיבוץ והרבו לדבר בשבחי הקיבוצים ולתאר לנו, האחים, את יופיים של היהודים הבלונדינים, בהירי העור. לא פעם ראיתי אותם מרחוק. חבורות של ילדים שמדריכים ומטפלות מקיפים אותם מכל עבר. ילדים יפים ובהירים, עם לחיים אדומות כמו בגלויות המצוירות; מבוהלים וצמודים זה לזה כעדת פינגווינים צפופה, מאחורי חומת המגן של המדריכים. רציתי להיות ביניהם. כעסתי על כך שאלוהים העניק להם הכול ולנו לא הותיר דבר.

בכיתה ד' נסענו לטיול שנתי בו ביקרנו בקיבוץ הגושרים ולראשונה בחיי ראיתי במו עיניי את הפלא הקיבוצי. נדהמתי ממרחבי הדשא, מהבריכה הענקית ומחדר האוכל הענק אליו הצצתי. נדהמתי מעגלות האוכל עמוסות המזון הצבעוני. התחננתי לא פעם מאימי לתפוח או בננה. היא הייתה עוטפת את הפרי בנייר עיתון ומגניבה אליי דרך חלון המחסן, כדי שהאחים האחרים לא יבקשו גם. וכאן, לנגד עיניי הנדהמות, התגלה שולחן עמוס בשלל פירות, גן עדן עלי אדמות.  

ערב אחד, בקיץ של 1974 בסוף כיתה ה', שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, הובילה אותי אחותי הנערצת תמר, שהייתה מבוגרת ממני בשלוש עשרה שנים, אל החצר והצביעה אל הגולן והחרמון השרויים בעלטה. "אתה רואה, דורון, שם... האורות המנצנצים? אלה האורות של הקיבוצים. ושם, בקיבוצים, חיים את החיים הטובים. שם זו ארץ ישראל היפה. יש שם קיבוצניקים אשכנזים שהם אנשים טובים וחכמים".

אין עתיד בקרית שמונה
שתקתי. ידעתי למה היא מתכוונת. היא ואחותנו שולה הרבו לדבר בשבחי הקיבוצים ולתאר לנו, האחים, את יופיים של היהודים הבלונדינים, בהירי העור.   שוב ושוב חזרו ואמרו האחיות לכל ששת הבנים, "שלא תעזו להתחתן עם פרסיות, שמעתם? וגם לא עם מזרחיות. רק עם אשכנזיות! והקיבוצניקיות הן הטובות מכולן".

אחותי תמר המשיכה לשכנע אותי. "אתה ילד חכם, דורון. אסור לך להישאר כאן, בשכונה הזאת ובבית הזה. פה המצב רק ילך ויחמיר. אתה צריך לחיות בקיבוץ. יש שם אנשים נפלאים. יהיו לך חברים וחברות אירופיים מודרניים. תוכל ללמוד לנגן בפסנתר ולהצליח בחיים. בקרית שמונה אין לך עתיד.      בקיבוצים יש בריכה גדולה, דשאים ירוקים בין גינות פורחות והאוכל... וואי, וואי, וואי, האוכל מדהים. שלוש ארוחות ביום במסעדה ענקית עם מלא סוגים של אוכל. ואפשר לאכול כמה שרק רוצים. מלא רגליים של עוף וקציצות בשר... מלא".

"באמת, ככה חיים בקיבוצים?" נדהמתי. "כן, בטח! הם הקימו את המדינה הזאת. בזכותם עלינו לארץ. הם האנשים הכי מיוחדים בעולם. וגם המושבניקים מיוחדים, אבל הקיבוצים... זה ליגה אחרת. תאר לך שהיינו נשארים בפרס והיינו חיים כמו פרימיטיביים. מזל שעלינו לארץ. ממש מזל גדול, לא? אז נו, מה אתה אומר? אתה רוצה לחיות בקיבוץ?"

הסכמתי איתה אבל נאלמתי דום. קפאתי במקומי. רציתי לחיות בגן העדן הקיבוצי שתיארה ומנגד לא רציתי לעזוב את הבית, למרות המצב העגום. תמר אחותי חזרה וביקשה תשובה בעוצמה גוברת והולכת. "נו, אז מה אתה אומר...?"  לא רציתי לאכזב אותה. היה לי חשוב שתהיה מרוצה מאחיה הקטן ותתגאה בי, כי תמיד הייתי מושא להערצה בשל חוכמתי, כשרוני המוסיקלי ויופיי. הסכמתי ללכת לקיבוץ, אל גן העדן. אחותי פרשה ידיים ועטפה אותי בחיבוק ממושך, בלי לראות את פני המבוהלים. לא ידעתי לאן מועדות פניי וליבי נמלא שמחה מהולה בחשש מפני עתיד לוט בערפל. הייתי רק בן עשר וחצי.

 
משמאל דורון שריפי;  עם האקורדיון אילנה אחות מספר 5; עם הגיטרה, רונן אח מספר 10; עם החליל, שלמה, אח מספר 8; עם דרבוקה דני, אח מספר 7. (התמונה מאלבום המשפחה)

דורון שריפי עובד במשרד החינוך, מורה לעברית דְּבורה (מדוברת) בחטיבות וּביניים בחברה הערבית; היה ילד חוץ בגן שמואל מגיל עשר וחצי עד חמש עשרה וחצי. מחבר הספר "ילד חוץ" בהוצאת "מנדלי מוכר ספרים ברשת".