על ספרו של מוטי זעירא, "זה הכל עניין של אופי, נעמי פולני – סיפור חיים", ספריית יהודה דקל בהוצאת המועצה לשימור אתרי מורשת

בסיפור חייה של נעמי פולני (1927-2024) כפי שנכתב בידיו האמונות של ההיסטוריון דר' מוטי זעירא מתגלה פרדוקס. מצד אחד פולני זכתה לשפע של מחמאות וסופרלטיבים, בפרט מאלה שזכו לעבוד איתה (למשל גברי בנאי, שייקה לוי, יהורם גאון שאותו היא "גילתה" כזמר, ורבים אחרים, שהעידו שהיא זו שנתנה להם את היסודות המקצועיים החשובים ביותר), ואף לפרסים נחשבים כולל פרס ישראל היוקרתי. מצד שני, חלק משמעותי מההפקות שעבדה עליהן לא זכו לעלות על הבמה, ולאחרות היו חיים קצרים במיוחד היות שהקהל הדיר את רגליו. זעירא, בביוגרפיה המפורטת שכתב, מנסה להסביר את הסתירה.

נעמי פולני הייתה בת ל"משפחת אצולה" ציונית: סבה מצד אימה עדה היה דר' חיים חיסין, מקבוצת הביל"ויים ולימים הרופא המיתולוגי של תל אביב הקטנה. הדוד שלה מצד אביה, יהודה רון פולני, חבר רמת יוחנן, היה מהוגי החינוך הבולטים של התנועה הקיבוצית. היא גדלה בתל אביב כשזו עוד הייתה עיירה, ואת ההכשרה והשפשוף המקצועי עברה בלהקת הבידור של הפלמ"ח – הצ'יזבטרון, בו כיכבה לצידם של שייקה אופיר, גדעון זינגר ואחרים, בהובלתו של  ידידה חיים חפר. אבל נראה שההשפעה הגדולה ביותר על דרכה ניתנה על ידי חברתה נועה אשכול, ביתו של ראש הממשלה השני לוי אשכול, שהייתה מורה ותיאורטיקנית של המחול. חיבור זה הניב אצל פולני את הראייה של כל הופעה בימתית כמכלול של מוזיקה, תנועה והבעה של רעיון, תפיסה שתלווה אותה מ"התרנגולים" ועד בכלל.

נעמי פולני והספר "זה הכל עניין של אופי". פועלה זכור רק לבני הדור שנחשפו אליו

***

אם לחזור לכישלונות, ניתן לומר שהבעיה הגדולה הייתה גם הדבר הייחודי שלה - בהקפדה שלה על כל פרט עד לרמה קיצונית. מפורסמת האנקדוטה על אורי זוהר – רשע ידוע – ששאל את חברי להקת הנח"ל, אחרי ש"בילו" כמה חודשי חזרות עם פולני, האם הם סיימו כבר לעבוד על עפעף ימין. היא חתרה ללא פשרות לשלמות מקצועית, מבלי להתחשב באילוצים כלכליים ושיווקיים, שהם כידוע חלק בלתי נפרד מעולם הבידור.  וכך קרה שמפיקים שהשקיעו בה את מיטב כספם, בזכות שמה שהלך לפניה, נאלצו לחתוך ולצמצם הפסדים.

אך לדעיכתה של פולני כדמות מרכזית בתרבות הישראלית היה גורם נוסף. פולני הייתה הנציגה המובהקת של ארץ ישראל הישנה והטובה, הן מצד משפחתה והן במסלול חייה שעבר את הקיבוץ (הכשרה באפיקים) הפלמ"ח והצ'יזבטרון. היא הייתה בשר מבשרה של ה"יחדוויות", אחת המילים היפות שהמציאה. "התרנגולים", שהפציעו בתחילת שנות ה-60, הצלחתה הגדולה ביותר, היוו את המיצוי המושלם של התקופה: בהרמוניות המוזיקליות, בליווי של אקורדיון, בחשיבות של הקבוצה יותר מהסוליסט-הכוכב.

מגמה זו המשיכה עם הלהקות הצבאיות, והגיעה לשיאה אחרי מלחמת ששת הימים – אבל אז כבר נשפו בעורפה חלוצי הרוק הישראלי – שלום חנוך, אריק איינשטיין, ובני זמנם. לפתע, התברר שעבר זמנה של הכוהנת הגדולה, שהתפיסות שלה נשארו מאחור, ובעולם הבידור אין רחמים. תרומה נוספת לתהליך זה הייתה אישיותה – היא התפרסמה כאדם קשה, נוקשה, חסר פשרות, שיודע לעיתים קרובות להעליב ולפגוע. (במאמר מוסגר, זה היה הרקע ליחסים "מורכבים" עם ילדיה מליאור ייני, בפרט עם הבן יותם).

כמו לא מעט אמנים, פולני לא הצליחה להתארגן ולדאוג "ליום סגריר", ועם ירידת הביקוש ליכולותיה היא נותרה ללא אמצעי קיום, ונאלצה – שוב לפי ביטוי שטבעה – "לקושש פרנסה". היא לא בחלה בשום הצעת עבודה שנקרתה על דרכה: ביימה חגי יובל בקיבוצים, הייתה מורה לריתמיקה בבית החינוך המשותף בדגניה, ושידרה ברדיו תוכנית על הזמר העברי ביוזמתה של חברתה המפיקה המוזיקלית דליה גוטמן. הפרנסה הלכה בקושי, ידידים כמו סטף ורטהיימר התגייסו מדי פעם לעזרה, והנהגים שנסעו דרך כפר תבור ויבנאל נתקלו בה לא פעם כטרמפיסטית. זה היה אחרי שידידתה נועה אשכול הציעה לה לשנות מקום, וכך היא מכרה את הדירה בתל אביב וקנתה – אז  היה עוד אפשרי – מגרש במושבה כינרת, עליו הוקם הבית בו חייתה עד סוף ימיה, שהיה גם בית חתולים וכלבים, מוקף חצר עם עצי פרי שהיא התמסרה לטיפוחם.

בניגוד לסופרים, משוררים, מלחינים ואמנים, הבמאים והכוריאוגרפים לא משאירים אחריהם מורשת חומרית, למעט צילומים וסרטי וידאו שמיועדים בדרך כלל לחוקרים ולמשוגעים לדבר. כך, פועלה של פולני זכור היום רק לבני הדור שנחשפו אליו. טוב עשה דר' מוטי זעירא כשהגיש לנו עדות מתועדת על דמותה. זהו חלק ממפעלו הביוגרפי הרחב – הוא כתב עד עתה ביוגרפיות של חיים חפר, נעמי שמר, דוד זהבי, תרצה אתר, יגאל מוסינזון ועוד. מצפים לבא/ה בתור!

ד"ר מוטי זעירא. לתעד גיבורי תרבות  (מקור: קשרי תרבות)