הדברים שלהלן הם חלק מפרק הסיכום של קובץ מסות שעומד להופיע בקרוב, תחת הכותרת מלבר ומלגו, בהוצאת כרמל, ושעניינן העיקרי הוא השיח האנטי-ישראלי שנפוץ בכמה עשרות השנים האחרונות, גם במקומותינו. המאמר מתפרסם בשני חלקים. לחלן חלק שני ואחרון. (לקריאת חלק ראשון, הקישו כאן)

 

רבות דובר על פרשת ההסכמות שהגיעו אליהן (בדוחק) המפלגות החרדיות והחילוניות עוד טרם הקמת המדינה ועל הסדר ה"סטטוס קוו" שהושג עם הקמתה, על המפגש בין דוד בן גוריון והחזון איש, על ההסכמה לפטור מספר מסוים של אברכים מחובת שירות בצבא, על הקמתה ושימורה של "קהילת לומדים". יש הסבורים שבן גוריון העריך שגורלו של העולם האורתודוכסי נחרץ, ושלא ראוי שמדינת ישראל תעמוד מנגד; היה לפיכך מקום לסייע בידי החרדים לשמר את מורשתם. הוא לא חזה – איש לא חזה – את פריצת כל הסכרים ואת הסכמתו של בגין לשחרר מחובת שירות צבאי את כל מי ש"תורתו אומנותו". כמה מאות פטורים הפכו למאות אלפים. כך נוצרה "קהילת לומדים" גדולה שאתוס של השתמטות הוא מרכיב מרכזי של זהותה.

 

שכלול של מנגנוני הסחטנות

החרדיות היא ניסיון לחסום את המודרניות בכלל ואת הריבונות הפוליטית היהודית בפרט. אין לה חזון, ואין לה תוכנית אלטרנטיבית לזו של הציונות המדינתית. על אתגריה של המודרניות ושל ההתבוללות השיבה האורתודוכסיה באמצעות הסתגרות הולכת וגדלה. במדינה היהודית ניצב בפניה אתגר חדש: שאיפה לכונן קיום פוליטי שלם, תוך כדי שמירה על הזהות היהודית. האורתודוכסיה, ודווקא בחסותה של המדינה היהודית, הביאה לכלל שלמות את התנגדותה לחיים מדיניים ואת הסתגרותה בתוך ד' אמותיה של קהילה סרבנית.

 

 בן גוריון בביתו של החזון איש.  "קהילת לומדים" קטנה צמחה לציבור משתמטים ענק (דימוי AI) 

***

עם הגידול הדמוגרפי של הציבור החרדי ועם השכלול הגדל והולך של מנגנוני הסחטנות שפרנסיו סיגלו לעצמם מזה, עם העמקת הברית הלא-קדושה בינם ובין הימין הלאומני והמתנחלי מזה, גם על רקע המלחמה וספיחיה, אפשר לומר שקריאת התיגר החרדית על סמכותה של המדינה והעימות עימה ועם המדינתיות בכלל, הם בסופו של דבר אתגר חשוב ביותר – גורלי ממש – שהחברה הישראלית מתמודדת עימו בימים אלה.

 

למעשה היא נתונה במאבק הזה מאז ומעולם, שכן הציונות ו"המדינה היהודית והדמוקרטית" נתפסות אצל רבניה ומנהיגיה של האורתודוכסיה כאיום הגדול ביותר על אורחות חייהם, אף שיכולתם לקיים את אורחות חייהם מותנית בהן, ביכולתם לסחוט את המופקדים על הקופה הציבורית וברצונם הטוב ונדיבות ליבם של אזרחי ישראל שעובדים ומשתכרים ומשרתים. החרדיות גם נסמכת, בדרך של היפוך, על שולחנה הרוחני של הציונות והיא מגדירה את עצמה למעשה ביחס ליריב שנגדו היא נלחמת.

 

הזלזול בחילוניות הישראלית וההתנשאות עליה, הדה-לגיטימציה שלה וההתנכרות כלפיה, הם כולם מופרכים מן הבחינה האינטלקטואלית ושערורייתיים מן הבחינה המוסרית. אלא שהעימות בין המדינה הציונית, למעשה בין המדינתיות בכלל, והחרדים הפך עתה למשחק סכום אפס. הסדרים פרגמטיים אינם בלתי אפשריים, והם אף התקיימו, במידות משתנות של הצלחה, עד שפרצה ההפיכה המשטרית בראשית 2023. חוץ מאיבה עמוקה לבית המשפט העליון ולגבולות שהוא שם לתאבונם שאינו יודע שובע, אין לחרדים עמדה ברורה ביחס אליה. אך הם בני ברית נאמנים של מחולליה. יחד קמו על אויבתם המשותפת, הלוא היא המדינה הדמוקרטית היהודית.

 

 גם אם ניתן היה להתעלם מכך לפני כן, נראה שהגיע רגע האמת. אי אפשר להתעלם עוד מאי-ההסכמה על שאלות היסוד של ההוויה המדינית, כמו מהו מקור הסמכות של הכוח המדיני ושל החוק. אי אפשר כמובן לדעת מה יֵלד יום, אבל קשה לראות איך תשוב ישראל לחיקו של הסטטוס קוו, אם יגבר כוחם של החוק ושל עקרון השוויון או שמא יעלה בידם של הפוליטיקאים לרקוח עוד קנוניה.

 

ההתנחלויות – ריחיים כלכליות על צוואר הציבור היצרני

ההתנגדות האורתודוכסית לציונות, על כל גווניה, איננה רק שאלה פוליטית. יש לה לא רק עוצמה פוליטית בתוך ישראל פנימה, אלא גם משקל מוסרי רב. זהו משקלה של מסורת בת אלפיים שנה שבה התפתחה היהדות מתוך שלילה אנרכיסטית במידה רבה (וזה לא נאמר מתוך ביקורת או הסתייגות) של המדינתיות. אלא שהכול השתנה בעידן המודרני עם הופעתן של מדינת הלאום ושל הדמוקרטיה הליברלית. האורתודוכסיות למיניהן התנגדו למודרניות הזאת, וכמוהן גם האורתודוכסיה היהודית. היא אפוא מהפכה-שכנגד (counter-revolution) ובתור שכזאת תופעה מודרנית בתכלית. כך גם החרדיות הישראלית וכמובן הציונות הדתית.

 

למרות תפיסתן את עצמן ובניגוד לתדמית שהן מבקשות להציג, אין הן בגדר "החזרת עטרה ליושנה". קיומן החומרי של שתי התנועות האלה – הישיבות המאכלסות עשרות אלפי משתמטים ובטלנים (וכן, גם קומץ לומדים רציניים, אלא שגם הם משתמטים) מזה, ההתנחלויות מזה – מותנה לחלוטין בהגנה ובתמיכה שהן מקבלות ממדינת ישראל. על כך, כמדומה, מעטים יחלקו. המתנחלים ותומכיהם מספרים, בעיקר לעצמם, שהם מעלים תרומה גדולה לביטחון, אך האמת הפוכה, כמו שיודע כל מי שבילה בשירות סדיר או נשלח במילואים להגן על ההתנחלויות או על הדרכים ביהודה ושומרון. שלא לדבר על כך שהן מגזר לא יצרני ורֵחיים כלכליים כבדים על צווארו של הציבור היצרני.

 

האמת היא שגם מבחינה אידאולוגית נסמכות התנועות הדתיות השונות על שולחנה של המהפכה הציונית. אין להן קיום רוחני הרבה מעבר להתרסה נגד המדינה הציונית והתנגדות לה. מציאות חייהם של החרדים – לבושם, שפתם, מנהגיהם, סממנים אחרים – דומה לכאורה לקיום היהודי הקדם-מודרני במזרח אירופה. למעשה היא שונה ממנו שוני עמוק. המודרניות בכלל, הקמתה של קהילייה פוליטית יהודית בפרט, חוללו שינויים מפליגים גם אצלם. החרדיות הישראלית איננה גרסה אחת מני רבות של חיים קהילתיים יהודיים.

 

הציונות הדתית בצה"ל. אימוץ אתוס הפלמ"ח – מופרך (מאתר המכון לדמוקרטיה) 

***

היישובים בהם חיים אנשיה אינם שדרוג של השטעטל המזרח-אירופי, והדיבורים על "החזרת עטרה ליושנה" רק מבקשים להסתיר את האמת הסוציו-תרבותית של התופעה החרדית. כשם שאברכי ש"ס הלבושים שחורים אינם שבים אל מסורת אבותיהם, כך גם עשרות אלפי תלמידי הישיבות ה"אשכנזיות" אינם ממשיכים באמת, למרות הדמיון החיצוני, את ההוויה הממשית, הקונקרטית, של הישיבות המזרח-אירופיות. ההבדל נעוץ בין השאר בהקשר: לא הרי הקדשת החיים ללימוד בישיבות במציאות של החיים במזרח אירופה, כהרי לימוד במדינה יהודית ריבונית. מספר הלומדים בישיבות המזרח-אירופיות היה קטן לאין שיעור, במספרים מוחלטים ויחסיים, ממספר הלומדים בישיבות בישראל. מעולם, כך אומרים, בכל ההיסטוריה הארוכה של לימוד התורה, במצטבר, לא היו כל כך הרבה לומדי תורה כמו שיש היום במדינת ישראל.

 

רוב האנשים הרי היו צריכים לדאוג לפרנסתם ומימון מדינתי לא היה בנמצא. נכונותה של הקהילה היהודית לשאת על גבה סקטור לא יצרני שלם היא ללא ספק תופעה שמעוררת השתאות וכבוד. כך גם אתוס הלמדנות והנדבנות היהודי המסורתי. אך "עולם התורה", כפי שהוא מכונה לעתים בימינו, היה התפתחות מאוחרת יחסית. חשוב ככל שהיה, היה זה רק מרכיב אחד של הוויית חיים כללית, שבה לא היה ניתן להתנער מן הדאגה לקיום החומרי ולרווחה ולהטילה על המדינה. זהו גם המצב כיום בקהילות האורתודוכסיות מחוץ לישראל. המדינות שבהן הן מתגוררות אינן נושאות בעול כלכלתן והן דורשות מן החברים בהן כיבוד של נורמות אזרחיות בסיסיות.

 

הצירוף "ציונות-דתית" הוא אוקסימורון

מעניינים יותר, בעייתיים יותר ובעיקר מסוכנים יותר, הם יחסיה של המדינה הציונית עם הציונות הדתית (ואינני מדבר כאן על גידול הפרא הכהניסטי שלה). אנשיה דומים מאוד מהרבה בחינות לחילונים. הם מתלבשים (כמעט) כמוהם, מדברים באותה שפה, לומדים לימודי ליבה ורבים ממשיכים ללימודים גבוהים. הם משולבים בתוך כל מערכות החברה והשלטון בישראל, רבים מבניהם ובנותיהם מתעקשים לשרת שירות צבאי "משמעותי". הם ממלאים את שורות הפיקוד בצבא וגם את בתי העלמין הצבאיים. הם חלק מן הציבור המשרת והמשתכר שנושא על גבו את החברה הישראלית כולה. אנשי הציונות הדתית מאמצים, או מחקים, היבטים מסוימים של האתוס החלוצי החילוני ולא מעט מגינוניו החיצוניים.[1] לעתים נראה שהם מבקשים לייסד מחדש את הפלמ"ח, אולי את "חסמבה". אבל זהו אימוץ חלקי ושטחי למדי. למרות הרטוריקה, ניגוד עקרוני בין המשיחיות של הציונות הדתית ובין הממלכתיות שנולדה מן החלוציות הסוציאליסטית שריר וקיים.

 

ההיפר-ציונות של הציונות הדתית היא למעשה זן מיוחד של אנטי-ציונות. הראי"ה קוק, ובעיקר בנו, נתנו את ההשראה האידאולוגית-תאולוגית לתנועה שעשתה את ההתנחלות בשטחים שישראל כבשה ב-1967 לתכלית קיומה. גם כאשר היא נעשית בניגוד לחוק ועל אפם ועל חמתם של הממשלה, של הצבא, של מערכת המשפט ושל חלקים גדולים בחברה הישראלית, אולי רובה. מסתבר שהצירוף "ציונות-דתית" הוא למעשה אוקסימורון. כך הוא מפני שיש ניגוד מהותי בין הציונות המדינית ובין הפרשנות המשיחית שלה, ותהום בלתי ניתנת לגישור פעורה בין ראייתה של תנועת התחייה היהודית כמומנט אחד בתוך תהליך "אלוקי" שמקור הלגיטימיות שלו מצוי מחוץ לו, ובין התפיסה שלה כנטועה בהיסטוריה וכפרי של החירות האנושית. כמו שחיים גורי עליו השלום אהב לומר, החלוצים החילוניים שרו "נס לא קרה לנו", "לעמק הלכנו, ההרה עלינו" – במו ידינו וללא סיוע אלוהי. כך עשינו וכך נעשה את שבחרנו לעשות מתוך חירות ומתוך אחריות שלמה לגורלנו. ומה שעשינו הוא שהקמנו מדינה ריבונית. להיפר-ציונים הדתיים יש שילוש קדוש, שונה מאד מן ההליכה המפרכת במעלה ההר של החלוצים החילונים: "עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל". למדינה, שעומדת במרכזו של החזון הציוני של הרצל ושל בן גוריון יש מקום משני, אינסטרומנטלי, אם בכלל.

 

הציונות הדתית היא תנועה משיחית ורבים מבניה מקבלים את משנתו של הרב קוק (האב, הבן ותלמידיהם), לפיה יש להתיישבות יהודית בכל רחבי ארץ ישראל (ובעיקר בשטחים שנכבשו ב-1967) חשיבות תאולוגית (וכמעט) קוסמית. בני תמותה רגילים, אפילו ממשלה של בני תמותה, אינם רשאים לפעול נגד הצו האלוקי ליישב את כל רחבי ארץ ישראל ביהודים. מי שמטיל ספק בציווי הזה, צריך רק לשאול את הרבנים. מן הצד האחר ניצבות המפלגות החרדיות, שהתאולוגיה שלהן משיחית לא פחות, אבל במהופך – רק המשיח יגאל את עם ישראל.

 

חיים גורי. החלוצים שרו "נס לא קרה לנו". עשו הכל במו ידם וללא סיוע אלוהי (מ-FB)

***

 הראשונים הפכו את השירות בצבא לערך דתי; האחרונים רואים בו חילול השם. לכאורה, ניגוד תהומי. למעשה, רב הדומה על המפריד. בשני המקרים סמכותה של המדינה לחוקק חוקים ולנהל את חייהם המשותפים של אזרחיה מוגבלת, והציות לחוקים, לתקנות או לצווים שהרשויות מוציאות מותנה בהתאמתם של מעשי השלטון עם עקרונות "אמוניים". תכליתה של המדינה היא מימוש התוכנית האלוקית לעם ישראל ולארץ ישראל ואין לה סמכות לסטות מעקרונות אלה. אם הריבונות היא הפררוגטיבה – הזכות או הסמכות – לשלוט ולחוקק, הרי שבשני המקרים, וכדרכן של התאוקרטיות, היא מופקעת מידי העם ומועברת לאל, לרבנים, להיסטוריה, למסורת וכיוצא באלה ישויות מופשטות או מומצאות.

 

פרעות נוער הגבעות – פשיטת רגל מוסרית של מפעל ההתנחלויות

כללו של דבר, אם האנטי-ציונות היא התנגדות לקיומה של ריבונות יהודית, ואם ההיפר-ציונות מבקשת להעביר את הריבונות הזאת לידי האל או הרבנים, הרי שגם ההיפר-ציונות היא סוג של אנטי-ציונות. יתר על כן, זהו, בסופו של דבר, האיום המשמעותי ביותר על הפרויקט הציוני. כאמור, זהו עימות שהציונות מצויה בו מאז לידתה. בדיעבד מסתבר שמה שנראה בשעתו כניצחון ללא תנאי של המדינה היהודית, הדמוקרטית והחילונית, היה ניצחון פירוס. למצער, פרק אחד במערכה ארוכה שעדיין לא הוכרעה.

 

מה שהתחיל כ"ברית היסטורית" בין הציונות החילונית והסוציאליסטית לציונות הדתית, הפך במרוצת השנים ליריבות הרת אסון ולאיום גדול על המשך קיומה של ישראל היהודית והדמוקרטית. הציונות הדתית על הסתעפויותיה השונות היא לכאורה ציונית לעילא, היפר-ציונית והיפר-פטריוטית. בפועל פגיעתה בציונות ה"קלאסית" קשה. בראש ובראשונה מפעל ההתנחלויות, שנועד למנוע אחת ולתמיד את אפשרות חלוקתה של הארץ. הדברים ידועים והם נידונו עד זרא: אם אכן יסופחו שטחי הגדה המערבית, אם יממש סמוטריץ את "תוכנית ההכרעה" המפורסמת שלו, יקרה אחד משניים – או שישראל תאבד את הרוב היהודי, או שתוותר על אופייה הדמוקרטי. או, וזוהי כנראה האפשרות הסבירה ביותר, גם וגם.

 

לבד משיקולים פרגמטיים וריאל-פוליטיים אלה, יש מקום לחשוב גם על המשמעויות המוסריות של הסיפוח. "נערי הגבעות" ומעשי הפוגרום בכפרים ובחקלאים הפלשתינים, הפרובוקציות האינסופיות של המתנחלים, הברוטליות של השליטה הצבאית הם רק גילוי אחד של פשיטת הרגל המוסרית שמפעל ההתנחלויות מגלם ומפיל על החברה הישראלית בכללותה. ודוק: אני מבכר לדבר על "מפעל ההתנחלויות" מאשר על ה"כיבוש". אם שואלים את המפגינים הפרו-פלשתינים או את תומכי ה-BDS למשל, חבל הארץ ש"בין הים והנהר" נתון כולו תחת כיבוש. גם שייח' מוניס, למשל, שעל חורבותיו הוקם הקמפוס של אוניברסיטת תל אביב.

 

סירובם של החרדים להתגייס הוא בגדר של שערורייה. כאמור, הוא גם משית עול כבד מאוד על המשרתים ופוגע פגיעה ממשית ביכולתו של הצבא לעמוד במשימות המוטלות עליו. אך בהיפר-ציונות מסתתרת סכנה שונה, גדולה לא פחות. אנשיה מבקשים, ואולי גם מצליחים במידה זו או אחרת, לשנות את האתוס של הצבא ולכוף את "רוח צה"ל" – הקוד האתי של הצבא – לרוחו של מיליטריזם דתי. פחות אתיקה, פחות עקרונות אוניברסליים, יותר הלכה ודברי רבנים. גם פחות חמלה. כלפי הפלשתינים בראש ובראשונה.

 

אבל אם מתבוננים באופן שבו סמוטריץ, בן גביר, סטרוק ואנשיהם בממשלה ובכנסת היו מוכנים (בטרם שבו לביתם אחרוני החטופים החיים) להקריב את החטופים, בגסות הרוח שבה הם מדברים אל בני משפחותיהם, או מתגאים בהצלחתם לסכל עסקאות שהיה בהן כדי להשיבם הביתה, מסתבר שגם חייהם של ישראלים וישראליות יהודים אינם נחשבים הרבה בעיניהם. נציגיו הבכירים של הימין הדתי בממשלה הנוכחית מעולם לא שירתו באמת בצבא – האחד בכלל לא, והאחר באופן חלקי ולא מעורר כבוד. דווקא הם מוכנים היו להקריב את החטופים, לכאורה משיקולים של איזו אסטרטגיה של "ניצחון מוחלט", אולי מתוך תקווה לשוב ולהתנחל במרחביה החרבים של רצועת עזה, אך בפועל מתוך אטימות מוסרית ועיוורון היסטורי.

 

בן גביר וסמוטריץ'. גאווה על סיכול עסקאות חטופים

 ***

למשיחיות של מרכז הרב ושלוחותיו, לציונות הדתית ולתנועת ההתיישבות שהקימה, היסטוריה ארוכה של אי-ציות לחוק ושל עימותים עם שומרי החוק. רצח רבין הוא הדוגמה המובהקת ביותר לפוטנציאל העברייני של הימין הדתי, אבל גם התרופפות כללית של המשמעת בשורות הצבא, זלזול בפקודות והתרסה כלפי הפיקוד – תגי "משיח" על מדי החיילים למשל – מעידות עליה. או האלימות כלפי הצבא וכלפי הפלשתינים ביהודה ושומרון. תופעות אלה אינן מקריות, והן לא צמחו יש מאין. על ההתנערות (הרפה בדרך כלל) של מנהיגי המתנחלים ממעשיהם של "נערי הגבעות" או מן הפרעות של "תג מחיר", אפשר רק לומר שהזורע רוח קוצר סופה. ההיפר-ציונות מתגלה כאיום ממשי ביותר על מדינת ישראל,  חמור לא פחות ואולי יותר מן האיום שבסרבנות ובהסתגרות החרדיות.

 

פרופסור (אמריטוס) אלחנן יקירה כיהן כראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית