"הטובים לתקשורת" הוא מאמר שכתב אורי אורבך בספטמבר 1987 בביטאון "נקודה", בו קרא לצעירי הציונות הדתית להתגייס לשירות חובה בכלי התקשורת הצבאיים, כדי שזו תהיה מעורבת בחברה הישראלית ובתקשורת בפרט. אורבך תיאר מצב שבו המגזר הציוני דתי, בעידוד רבני הישיבות התיכוניות, אינו לוקח חלק בשיח התקשורתי ומשאירו לחברה החילונית, וטען כי הימנעות זו היא הרת אסון, כאשר באף אחת מרשתות התקשורת אין ייצוג עבור הדעות "הלאומיות והנכונות".

 

עוד מעט ארבעים שנה יחלפו מקריאתו, ואפשר לומר שהצליח לו, לאורבך. איש התקשורת המוכשר, לימים גם שר בממשלה, וממציא "שלישי בשלייקס", שמת בדמי ימיו ממחלה, הספיק לראות איך עוד ועוד חובשי כיפות ימניים כובשים עמדות בגל"ץ, בעיתונים ובערוצי הטלוויזיה.

 

עם זאת, לו קם עכשיו ממנוחתו, אני מניח שכמו הקוסם ששולייתו לא ידע מתי לעצור, הוא היה אומר: "חבר'ה הגזמתם". אורבך היה ימני על מלא, אבל "במתיקות מעודנת", כמו שאומרים על היוגורט של "יופלה"; אותה אידיאולוגיה, רק בסטייל. לא כך ממשיכיו הימניים: רבים מהם מכים בפטישים, "נותנים בראש" בוולגריות, לעתים מעקמים את העובדות, חלקם תועמלנים ממש.  

 

אורי אורבך. חובשי כיפות ימניים רבים נענו לקריאה (מקור: FB)

 

***

עם או בלי קשר לחזונו המתגשם והמתעוות של אורבך, התחיל לצמוח כאן, אחרי לכתו, ימין אחר,  מהודק אידיאולוגית וכלכלית, הפועל במרחב הנאו קונסרבטיבי והליברטריאני. הוא קיים באקדמיה, מייצר כנסים וכתבי עת, יש לו הוצאות ספרים, אתרי אינטרנט, מכונים, זירות הסכתים ואת פורום קהלת, שהוא "הקצפת" שלו.

 

לפן הבולט של פעילות קהלת נחשפנו בזמן ההפיכה המשפטית, וכעת בניסיון של השר סמוטריץ' שנבלם, לייבא תוצרת חלב שתתחרה בייצור המקומי. (על כיבוש התודעה בידי בימין, כתבתי כאן). 

 

אני נוטה להעריך שרבים מתומכי נתניהו לא מתעמקים בזן הימניות הזה. הסיבות לתמיכתם האוטומטית בו טמונה במקומות אחרים, רגשיים, היסטוריים וסוציולוגיים, נושאים שהשמאל הסוציאל דמוקרטי צריך לפצח באמצעות מדיניות חלופית של צדק כלכלי-חברתי ורווחה, שתדבר אל קבוצות האזרחים הללו.

כך או כך, החיבור בין הימין הפופוליסטי, לימין האידיאולוגי, הוא זה שמעניק, את השלטון רב השנים לליכוד שמבצרו בעוד ועוד מאנשי שלומו.

 

בהבדלים המתבקשים והזועקים, הליכוד ונספחיו הם היום מפא"י ההיסטורית; הם בעלי ההגמוניה; גם בימים של שפל וסקרים לא מיטיבים, הם מובילים, או קרובים להוביל; הם בוודאי לא מוכרעים.

***

כידוע, שינויים אסטרטגיים לא מבצעים במהלכים טקטיים. נראה כי השמאל ומפלגות האופוזיציה בכלל, אינם מאמצים את הכלל הזה. הם מביאים שחקני רכש, רמטכ"לים בדימוס, מחברים ומפרקים, ממציאים שמות חדשים למפלגה, נאחזים בקול הערבי כבקרש הצלה – וכלום; רק גירוד של התחתית.

 

"דורשים עתיד". הכיוון – שלחות ציבורית ועשייה פוליטית ס"ד (מאתר המחנוע"ל)

*** 

אז ממה מתחילים, אני שואל, וקורא, בפרפרזה על קריאתו של אורי אורבך: "הטובים לפוליטיקה". נכון, זו לא תשובת עומק לתהליכים שהתרחשו כאן במשך כמה עשורים, לשריפת השמאל את עצמו, אבל זה סטארט הכרחי. וכשאני אומר "טובים", כוונתי ל"טובים שלנו בשמאל", חברי קיבוצים, חברי תנועות הבוגרים והקיבוצים העירוניים, תושבי ההרחבות המצויים גם בפריפריה, אנשים שלקחו אחריות על המדינה ב"חרבות ברזל", אנשי פריפריה שחוו את ההפקרה ומבקשים תיקון.

עליהם לעשות סוויץ' לכיוון של פוליטיקה מעשית, סוציאל דמוקרטית: להיכנס למועצות מקומיות ואזוריות, לתפוס עמדות פוליטיות, להכניס ידיים למדמנה, כדי ליבשה.

 

***

באשר לתנועה הקיבוצית, בממשלת רבין הראשונה (1974-1977) מבין 18 שרים, ארבעה היו חברי קיבוצים (22%), היום אין ולו חבר קיבוץ אחד בכנסת. באומרי חברי קיבוצים, אין כוונתי להקמת שדולה לחלוקת משאבים וסידור עניינים, אלא לאנשים הרואים את החיים הציבוריים כשליחות, לא כקרדום לחפור בו בנוסח שלושת ה"כפים" של השר מיקי זהר – "כוח, כסף כבוד"; אנשים חדורי תחושת שליחות, שיכולים לשמש דוגמא אישית, להוות "מגנט" לציבורים נוספים.

 

הפוליטיקה שלנו הזדהמה. הכנסת והממשלה רוויה אנשים וולגריים וגסי רוח שמקיימים יחסי גומלין עם קיצוני הימין, מעלימים עין ממעשי נוער הגבעות וזורעים תחושת ייאוש, בקרב הציבור הנורמטיבי, שלמד יותר למחות ולקונן "הלכה המדינה" במקום לקום ולעשות מעשה.

הטובים לפוליטיקה.   

 ממשלת רבין 1974-1977. 22% שרים חברי קיבוצים (מקור: Gov.il)