אני מקווה מאוד שהמהפכה המשטרית תסוכל. אך גם במקרה כזה, יהיה עלינו לעמול קשה כדי לתקן את הנזקים החברתיים של המחאה. אחד מהם הוא השימוש בנשק הסרבנות, שעלול לשמש חרף פיפיות

יחסי למאבק נגד המהפכה המשטרית – אמביוולנטי. מצד אחד, אני מתנגד בתוקף למהפכה, שותף למאבק נגדה, השתתפתי בהפגנות נגדה ואף נאמתי בשתיים מהן. מצד שני, איני שלם עם צביון המאבק. אני מאמין במודל המאבק על הגולן, שזכיתי להיות ממוביליו, שהיה כולו על טהרת שמירה על החוק והימנעות מאלימות ומאיומים באלימות. מבחינתי, להפגין בקפלן – כן. לחסום את איילון – לא.

אבל אני מבחין בין אותן תופעות במאבק שאינן לרוחי ולטעמי, אך הן לגיטימיות כביטוי לזכות הצעקה, לבין הסרבנות, או ליתר דיוק האיום בסרבנות, כי לא הייתה סרבנות בפועל. הסרבנות – אינה לגיטימית.

לתדהמתי, התמיכה בגילויי הסרבנות רחבה מאוד, גם מצד אנשים שלעולם לא הייתי מאמין שיצדדו בה. גם מצד אנשים שהתנגדו בכל מאודם לסרבנות בלבנון, בשירות בשטחים או בהתנתקות, גם אם התנגדו בתוקף למלחמה בלבנון, לשהות ביהודה ושומרון או להתנתקות. כן, גם אנשי ימין מובהקים, שמתנגדים למהפכה המשטרית, תומכים בסרבנות.

****

הרבה ויכוחים ניהלתי בנדון, והמסר המרכזי שנאמר לי, הוא שזו הדרך היחידה לסכל את המהפכה, או לכל הפחות – הדרך האפקטיבית ביותר. ואכן, מה שהשפיע יותר מכל והביא להשהיית בליץ החקיקה, ואני שותף להערכת רבים שגם לקבורת החמור של המהפכה, הוא האיום בסרבנות המונית. זה מה שהביא את גלנט לשאת את נאומו ולגלגל את כדור השלג שהוביל להשהיה, שכנראה תוביל לביטול המהפכה. אני מודה, שאכן, זה היה הצעד האפקטיבי ביותר (אין זה אומר שאי אפשר היה להשיג אותה תוצאה בדרך אחרת). ודווקא לכן, ועל אף התנגדותי למהפכה, אני רואה בסרבנות סכנה גדולה כל כך. אם היא מה ששינה את המהלך הגדול, היא עלולה להפוך לנשק אפקטיבי של כל אופוזיציה לכל מהלך ולשתק את היכולת של ממשלות ישראל, מכל הכיוונים הפוליטיים, להוביל מדיניות. במילים אחרות, היא עלולה לשתק את מדינת ישראל.

אז נכון, קשה להתווכח עם הצלחות ואין דבר מצליח יותר מהצלחה, אך מה שאולי יצטייר בעיניי כהצלחה לטווח הקצר, הוא איום של ממש על מדינת ישראל לטווח הארוך. התנגדתי בתוקף לעקירת גוש קטיף ובמקביל ניהלתי פעולות ממשיות נגד איומי הסרבנות באותם ימים. גישתי הייתה, שאם החלטת הכנסת והממשלה תסוכל באמצעים כוחניים, המחיר שהדבר יגבה מהדמוקרטיה הישראלית יהיה כבד יותר ממחיר העקירה. וגם במאבק הנוכחי, אני רואה בסרבנות סכנה גדולה למדינת ישראל, גם יותר מהמהפכה המשטרית המסוכנת.

ויכוחיי עם תומכי הסרבנות, סבו סביב השאלה האם המטרה מקדשת את כל האמצעים. שאלתי אותם תמיד, האם סיכול המהפכה מצדיק גם רצח ראש ממשלה? בכל המקרים שבהם שאלתי את השאלה, בני שיחי הזדעזעו מעצם המחשבה הזאת וזעמו על כך שאני מעלה אותה. "אתה משווה רצח ראש ממשלה לסרבנות"? לא. איני משווה. רק רציתי לוודא שגם בעיניך המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים. אני שמח שגם בעיניך יש קווים אדומים. אם כן, המחלוקת היא על הקווים האדומים. בעבורי, סרבנות היא חציית קו אדום.

מפגינים בנתיבי איילון. להפגין בקפלן – כן. לחסום את איילון – לא. (מתוך ויקימדיה)

****

הסרבנות פוגעת בעוצמתו של צה"ל ולכן היא מסכנת את ביטחון המדינה. דומני שאין צורך אפילו להסביר את האקסיומה הזאת.

חובתו של כל חייל לסרב פקודה בלתי חוקית בעליל. חובתו למלא כל פקודה חוקית. אם פקודות חוקיות לא תתבצענה, צה"ל לא יוכל לתפקד. בלי צה"ל חזק ומתפקד – אין קיום למדינת ישראל.

הסרבנות פוגעת ביכולתה של הממשלה הנבחרת, כל ממשלה נבחרת, לממש את מדיניותה; בין אם זו יציאה למלחמה, בין אם זו פעולה מבצעית, בין אם זו נסיגה או עקירת יישוב. משמעות הדבר, היא פגיעה אנושה בדמוקרטיה. הסרבנות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה.

האיום בסרבנות במאבק נגד המהפכה המשטרית, חמור ומסוכן יותר מגילויי הסרבנות שקדמו לו, בלבנון, ביו"ש ובהתנתקות. בעוד אלו היו סרבנויות נקודתיות של בודדים, כאן מדובר באיום בסירוב המוני, של יחידות שלמות. אם מישהו סירב לצאת למילואים בעזה וישב על כך בכלא, הוא לא סיכן את הפעולה ואף לא השפיע עליה. הבעיה הייתה עקרונית יותר מאשר מעשית. בוויכוחים עם סרבנים בעבר, נהגתי להשתמש בצו הקטגורי של קאנט, ותהיתי מה יקרה לצה"ל אם חלילה אלפים ינהגו כמוך. הפעם זה קרה, ולכן זה חמור יותר.

הוא חמור יותר גם מסיבה אחרת. במקרים הקודמים, הסרבנים סירבו לבצע פעילות שמנוגדת למצפונם. כאן, האיום בסרבנות לא נגע לעצם הפעולה. מי שהפציץ בשבוע שעבר התארגנות איראנית לפגוע בישראל משטח סוריה, מתוך הזדהות מלאה עם המשימה, יזדהה עמה באותה מידה גם בשבוע הבא. הפעולה היא אותה פעולה בין אם נשיא בית המשפט העליון יבחר בשיטת הסניוריטי או בידי הקואליציה. סירוב גורף בשל עמדה פוליטית, הוא סכנה של ממש.

הסרבן פוגע ביחידה שלו ובאחוות הלוחמים. לפתע, האחווה אינה בין כל הלוחמים, אלא עם הלוחמים שמסכימים עם דעותיי. אם אני אסרב והיחידה שלי תצא לקרב – חבריי לנשק יסכנו את חייהם, ואני? אני פטור? למה? בשל דעה פוליטית?

על כל אלה נוספת הבעיה החברתית. קמפיין "אזרח סוג ב' " ו"חייל סוג ב' " הוא אמנם קמפיין דמגוגי, פופוליסטי, בכייני, ציני, אבל הוא פורט על נימים דקות מאוד של תחושות קיפוח אותנטיות. האם לוחמים ביחידות אליטיסטיות כמו טייסי חיל האוויר, מערך המבצעים המיוחדים ו-8200 אינם מודעים למשמעות החברתית של צעד קיצוני כל כך מצדם? עד כדי כך הם נטולי רגישות חברתית, אחריות חברתית?

שנאת האליטות היא ניצול ציני פופוליסטי ובכייני של כאבים חברתיים, לצרכים פוליטיים של מחוללי ההסתה. אף חברה אינה יכולה להתקיים ולבטח לא להתקדם ללא אליטה המושכת אותה קדימה בכל התחומים. אבל אליטה אמתית היא אליטה משרתת. כן, השתתפות אנשי אליטה, ביטחונית, כלכלית, חברתית, תרבותית ואקדמית במאבק ציבורי, היא ביטוי למחויבות של אליטה משרתת. אבל הוצאת כספים מהמדינה או איום בכך ושימוש בכוח הסרבנות – הם מעשים המנוגדים בתכלית למחויבות של אליטה כלפי החברה, שצריכה להיות מוחלטת וללא תנאי.

חלוקת צה"ל ליחידות המזוהות עם צד אחד במפה הפוליטית ויחידות המזוהות עם צד אחר והשירות של כל יחידה יהיה מותנה בזהות הממשלה – הם איום של ממש על צה"ל, על ביטחון המדינה ועל החברה הישראלית.

****

אני רואה בסרבנות תוצאה ישירה של חלחול תרבות הביביזם לכל רבדי החברה הישראלית, גם לקבוצות העוינות ביותר את נתניהו.

הביטוי הראשון לכך הוא אימוץ הדיבר הראשון של דת פולחן האישיות הביביסטי: "המדינה זה ביבי".

צה"ל אינו "צבא הוד מלכותו". לא הסדיר ולא המילואים. המילואימניק אינו משרת את נתניהו אלא את מדינת ישראל. הוא אינו מגן על נתניהו אלא על מדינת ישראל. החוזה שלו אינו עם נתניהו אלא אתי, כאזרח ישראל. אני הגנתי עליו לאורך שנותיי הרבות במילואים והיום בני מגן עליו במילואים והוא מגן עליי ועל משפחתי. ברגע שהוא פוגע בצה"ל הוא אינו פוגע אישית בנתניהו.

כשהתגייסתי לצה"ל בגין היה ראש הממשלה. כשהתגייסתי למילואים פרס היה ראש הממשלה. מעולם לא חשתי שאני משרת את בגין או פרס, או את כל ראשי הממשלה שכיהנו בשנות שירותי – שמיר, רבין, נתניהו, ברק, שרון ואולמרט. כל הגישה הזאת זרה לי, היא מבטאת תרבות אחרת. התרבות הביביסטית.

הביטוי השני לחלחול הביביזם הוא אימוץ תרבות הבריחה מאחריות. כאשר מטיחים בסרבנים שהם גורמים לנזק חמור לצה"ל, לביטחון ולמדינה, התשובה היא – זה לא אנחנו. מי שגורם לנזק הזה הוא נתניהו, יריב לוין, רוטמן, הממשלה. מי שחוללו את המהפכה המשטרית נושאים באחריות לכל תוצאותיה.

נכון שעיקר האחריות הוא על הממשלה שגרמה למצב הזה, אולם חוסר האחריות שלה אינה משחררת אותנו האזרחים, ואותי כאזרח, מאחריות לאומית. יתר על כן, אם הממשלה חסרת אחריות – מישהו הרי צריך להיות המבוגר האחראי.

אחד המאפיינים המכוערים של התרבות הביביסטית היא הבריחה מאחריות. הוא אף פעם לא אחראי. תמיד יש לו שעירים לעזאזל לכל כישלונותיו. הדבר בלט במופע האימים שלו שבו האשים את הממשלה הקודמת ואת האופוזיציה בכישלונותיו הביטחוניים. מי שמתנגד לביביזם, צריך לבטא תרבות הפוכה. תרבות של: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה. ... לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, מ' ע"ב). זו האתיקה היהודית. זה המוסר היהודי. מוסר של אחריות אישית מוחלטת. אמר הפילוסוף היהודי צרפתי הדגול עמנואל לוינס: "כולם אחראים על הכל, כלפי כולם, לפני כולם, ואני לפני אחרים". האחריות הזאת היא מוחלטת.

מפגינים בעמק יזרעאל. חוסר האחריות של הממשלה אינה משחררת את האזרחים מאחריות לאומית (צילום: דוד עינב)

****

רבים מהמאיימים בסרבנות הם אנשים שכל חייהם התנגדו בכל תוקף לסרבנות, וקשה להם למצוא את עצמם באותו מקום. לכן הם מכחישים את הסרבנות. זו לא סרבנות, הם טוענים. זו הפסקת ההתנדבות. אני מתנדב. אפשר להכריח אותי להתנדב? אם אני מפסיק להתנדב אני סרבן?

לא אכנס כאן לוויכוח הטרמינולוגי. לצורך הדיון, אקבל את המינוח אי התנדבות ומתוכו אתייחס למשמעות ההתנדבות.

כשאדם מתנדב למשימה מסוימת, או לוקח אחריות מסוימת בהתנדבות – האחריות שלו זהה לחלוטין למי שמבצע את המשימה בשכר או לוקח את האחריות כמקצוע. מרגע שהתנדבת, האחריות עליך מלאה. האם מתנדב יכול להבריז בטענה שהוא מתנדב? אם כך, איך אפשר לסמוך עליו? אני ממלא תפקידים רבים בהתנדבות, והמחויבות שלי אליהם זהה למחויבות שלי לעבודתי.

הוא הדין במילואימניקים. כשהלכתי למילואים זו הייתה הנורמה. היום, מיעוט שבמיעוט הולך למילואים. אני מעריך ומעריץ את המילואימניקים. בוודאי את אלה שנותנים עשרות ימי מילואים בשנה, כאלה שנותנים מאה ימי מילואים בשנה, כאלה שמשרתים בכל שבוע במילואים. אני סולד בכל נשמתי מהשרים הכלומניקים דיסטל, קרעי וחבר מרעיהם שהשתלחו בגסות ביביסטית אופיינית במילואימניקים. אבל כגודל הערכתי למילואימניקים – גודל ציפיותיי מהם. אנו, אזרחי ישראל, מפקידים בידיהם את האחריות לשלומנו ולביטחוננו – הם אינם רשאים לשמוט את אחריותם בטענה שזו התנדבות. אם צה"ל בונה על מערך המילואים – המילואימניקים מחויבים לכך. מה פירוש התפיסה, שכיוון שאני מתנדב אני יכול להחליט שאצא לתקיפה מבצעית, אך לא אצא לאימון כי אני מתנגד למדיניות הממשלה? איזו מין גישה זו? זו מעילה באמון.

****

אני מקווה מאוד שהמהפכה המשטרית תסוכל. אני מקווה מאוד שההידברות בבית הנשיא תביא לרפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה.

אך גם במקרה כזה, יהיה עלינו לעמול קשה כדי לתקן את הנזקים החברתיים של ארבעת החודשים האחרונים. אחד מהם הוא השימוש בנשק הסרבנות, שעלול לשמש חרף פיפיות. איני יודע איך, אבל צריך לגבש הסכמה לאומית רחבה, שסירוב בצה"ל הוא מחוץ לתחום. יש לגבש הסכמה לאומית רחבה על האתיקה הפלמ"חניקים – לפקודה תמיד אנחנו!