לא אוהבת מצבי חירום, ברמה האישית מרגישה בחירום כבר שנים ובטח בשנתיים וחצי האחרונות.

חירום בעבודה, בקליניקה, כאמא, כבת משפחה, חירום כמפונה. חירום .

 

בתוך המסע הזה לאורך השנים למדתי שלראות ולהכיר בטוב עוזרים לי ברמה האישית להתמודד עם אתגרים וההבנה וקבלה, שרגשות לא נעימים הם חלק מהאירוע, ועוזרים לי לתת להם מקום ולהמשיך לצעוד; לראות גם את הקושי ומאידך את הטוב שיש מסביב ויש הרבה, מסתבר שגם בחירום.

לאחרונה אנחנו שוב בחירום, כיישוב צמוד גדר אחרי פינוי וחזרה הביתה המסע מרגיש כמו מרתון איסופי והאוויר נגמר, קשה יותר לנשום.

 

מאידך יש משהו בחירום שמאפשר בתפקידי הנוכחי להניח בצד לרגע את החלקים הבירוקרטיים, את העבודה מול הרשויות, הנהלות ואת הווקטורים המופעלים על מנהלים מלמעלה, הן בשגרה ובטח בחירום, ולהתמקד במפגשים אנושיים שכל כך יקרים לליבי, שהם רגעים של חסד ושל השראה שבזכותם בחרתי בתפקיד ובמקצוע הזה כמלווה א.נשים במצבי משבר אובדן וסוף חיים כמטפלת, וכיום גם כמלווה רוחנית.

 

כמנהלת לאורך שנים רבות (ביטחון תעופה, הדרכה, בריאות הנפש וכעת בריאות ורווחה), הרצון להיות במפגשים אנושיים שכאלה תמיד נמצא בקונפליקט אל מול הצורך לקדם צרכים רחבים יותר ולהסתכל על מכלול דברים, להיות עסוק בלתעדף ולעבוד עם הנהלות ובתהליכי קבלת החלטות, שלא פעם מתנגשות עם הלב ויוצרות לא מעט קושי, אך בלתי נמנעות ולא תמיד תהיינה נכונות לכולם ושעדיין צריכות להתקבל ולפעול על פיהן.

 

מפגש עם יד אבא. האהבה לשבת עם זקנים (צילום: יסמין פז)

***

את השבוע הראשון של המערכה הנוכחית הקדשתי למפגשים עם הזקנה.

אני יודעת,  זקנה היא מילה שלא אוהבים והרבה א.נשים אף נרתעים ממנה, אולי כי היא מעידה על הזמן שחולף ועל עצם היותנו ארעיים ובני חלוף. אולי כי המילה זקנה עצמה מעוררת קושי ונמצאו לה מילים חלופיות שיותר קל להתמודד עימן, בעיקר כי היא לא מביאה את החלק המהותי של מה שהיא אמורה לדעתי להיות.

 

אמי סיפרה לי כל חיי שכילדה תמיד אהבתי לשבת עם זקנים, אני זוכרת גם שהייתי מתיישבת עם סבתא וחברותיה, או בספסלי השכונה בה גדלתי ונפעמת מהסיפורים, מהקמטים מהשיער הלבן ומהאהבה והמתוקים שהרעיפו עליי.

 

השבוע, בתוך כל הכאוס, הזדמן לי לשבת שעות לא מבוטלות ולשוחח עם זקני השבט שלנו.

וכן, יש הבדל בין "זקנה" לבין "זקני שבט".

 

זקנה מתייחסת לתופעת הגיל והשלכותיה על התפקוד ועל אורך ואיכות החיים בעוד ש"זקני השבט" (elderhood)  זה הרבה מעבר לזקנה, הם אלה שמחזיקים בערך התרבותי והעברתו הלאה לדורות הבאים בשל ניסיון חייהם ובשל הידע העשיר שיש בהם לא בהכרח מרכישת השכלה, גם, אלא מעצם היותם חלק ממשהו שהתחיל עוד הרבה-הרבה לפני שהיינו פה אנחנו. להם יש ידע עתיק ויקר שלעולם לא נוכל ללמדו, בשום מקום, אם לא נסכים לשבת עימם, למרות הקושי שמתקיים לצידו עם הזקנה, שגם היא נוכחת ומהווה תזכורת חיה ובועטת למה שעתיד לקרות גם לי. לכולנו.

 

ישבתי השבוע ושמעתי סיפורים, שמעתי תחושות, רגשות, שמעתי הערכה והכרת הטוב על היש, שמעתי קבלה של המצב עם כל המורכבות שלו ובעיקר שמעתי ונשמתי השראה מא.נשים שהיו חלק מהקמת הארץ, היישוב הבית ושהתמודדו עם דברים שאנחנו רק יכולים לדמיין והכל מתוך תחושת שליחות, חדוות עשיה ושותפות.

***

שום אוניברסיטה לא מלמדת את מה שניתן ללמוד ממפגשים כאלה, זו למידה שקורית כשפנויים להקשיב לה, כשהזקנה לא מאיימת וכשהלב פתוח אליה. כן, היה גם הרבה קושי ותסכול שקשור לזקנה עצמה ולמגבלות שמגיעות איתה אל מול המצב המזופת לכולנו, אבל מה שהרגשתי השבוע היה בעיקר השראה וכוח להמשיך גם כשמורכב וקשה. גם במצב חירום שמתגמד אל מול מה שהם עברו במסעם על פני הכדור מיום שנולדו עד היום, ועדיין עוברים במציאות ההזויה אליה נקלענו.

 

בהודיה על זה שזכיתי בכך שאף פעם לא פחדתי מהזקנה, לא סלדתי ממנה ואהבתי לשהות במחיצתה מאז שאני זוכרת את עצמי. (אפילו שיער שיבה זה משהו שביקשתי לי מגיל 10).

בעשור האחרון והמפגש הכואב שלי עם מוות בטרם עת בו יקיריי נלקחו ממני, בעיקר צעירים, למדתי להעריך אותה אף יותר ולאחל לעצמי להגיע אליה ולזכות להיות חלק ממסעם של ילדיי, ללוותם, לספר להם, להיות עבורם ועבור הנכדים שיהיו לי, גשר והיסטוריה שמהולה בתרבות וחיים שבין אז להיום.

 

בימים כאלה כאשר הכל מחורבן מסביב, אני בוחרת להודות על הזכות שיש במצב הבלתי נסבל הזה, אני בוחרת לנשום פנימה השראה וכוח שאינו במילים, אלא בנוכחות ליד ולצד א.נשים מדהימים שהילכו בשבילים שאני מהלכת בהם אינספור פעמים ביום, אלה שבנו אותם, אלא שנטעו עצים, אלה שהקימו ועשו יום יום כדי שאוכל לעשות כמעט כל דבר שאני עושה ביום יום יום, אלה שלימדו אותי לאורך חיי שיעורים ששום קורס באוניברסיטה או בהכשרות שעברתי לא הצליחו לתת לי. אלה שמספרים את סיפורם היקר של מי שאיננו עוד ביננו והיה חלק משמעותי ממארג חייהם.

לצמוח מתוך הקושי והכאב (צילום: יסמין פז)

 

***

אומנם הפוסט הזה הוא הודיה והכרת הטוב עליהם, אבל הוא תודה בה בעת על כל מפגש אנושי, שיחה, חיבוק שמתקיימים מכוונת לב טובה, ראיית הטוב, שותפות וביחד בשגרה ובחירום, מפגשים אנושיים שיש בכל רגע וששום מצב, לא של חירום ולא של שגרה ככל שהוא קשה, לא מוריד מהאפשרויות שנפתחות ומעשייה מבורכת של טוב שמתאפשר מהם.

 

ההזיה שמתגלה לי שוב ושוב שדווקא בשגרה ובמרדף החיים לזה הרבה יותר קשה לפנות זמן, לצערי יש לזה פחות לגיטימציה.

 

ולכל מי ששאל אותי בעשור האחרון איך אני עושה את זה? אז בגלל שזה מלא בטוב ו"יש" לצד כל הקושי והכאב. עבורי העבודה העיקרית שלנו כבני אנוש היא לזכור להיזכר בטוב הזה ואותו להפיץ וממנו לזרוע עוד ועוד מסביב... כל השאר זוטות שהמורה מוות בחיי לימדני להנמיך להם את הווליום ולהתמקד לצד זה במה שיש להודות עליו ויש ללמוד, להשתפר ולעשות.

כל הזמן....

 

אז תודה לכל המורים לדרך, בשבילי החיים, בשלל הכובעים והתפקידים שנותנים כוח והשראה ועוזרים להחזיק בתקווה שהכל אפשרי גם בעת הזו והבחירה היחידה היא כיצד לחיות והיכן למקד את תשומת הלב, במה שחשוב באמת ...

בלאהוב,

בלהודות על הטוב,

בלפרגן במילה טובה,

בלחבק, בעולם שאין בו מושלם.

בתפילה עמוקה לחזרה לשגרה במהרה עם מינימום נזקים בגוף , בנפש וברכוש ועם בקשת לב של טוב מסביב ובתוכנו.

‏