אין חדש תחת השמש ולא כ"כ נעים לראות גן סגור. השבוע, שוב הורים חילקו ביניהם משמרות. חלק נשארו בבית וחלק, העובדים החיוניים, המשיכו לעבוד. קראנו לזה שגרת חירום. אף אחד לא מופתע כשמערכת החינוך נעצרת. אני פגועה בשמה.

ישראל חיה כבר שנים במצב חירום מתמשך – קורונה, לחימה, פינוי יישובים, שיבושים חוזרים. בכל פעם מחדש הילדים לומדים שיעור שקט: כשהמציאות מסתבכת - בית הספר או הגן נעלם. אחר כך ניתנות הקלות והתאמות, בזמן אמת העוגן איננו. לו מערכת החינוך היתה הולכת להדרכת הורים היא היתה ננזפת שכך לא בונים קשר משמעותי; שכך לא מתמקמים בתור מבוגר משמעותי; שמי שאינו משמעותי בחירום, שלא יבוא בציפיות ודרישות בשגרה.

חשוב לי לומר במפורש: אין כאן ביקורת על צוותי החינוך. ההפך. המורות, הגננות, והסייעות עובדות (ועובדים) בתנאים שוחקים, לא מתוגמלים דיים, ונדרשים שוב ושוב לאלתר בתוך מציאות בלתי אפשרית. גם הם מופקרים למדיניות משתנה, להסדרים לא ברורים, להנחיות שמתחלפות בן-לילה. הביקורת איננה כלפי מי שנמצאים בחזית חינוך ילדנו, אלא כלפי המדיניות שמעליהם, כלפי היעדר תכנון ארוך טווח שמותיר את כולם, ילדים וצוותים, ללא עוגן.

אישית, אני פחות מוטרדת מהלמידה העיונית (אך מבינה את מי שכן). בחירום אין פניות רגשיות ללימודים, וגם בשגרה זה לא בדיוק הגיל ללימודים שעיקרם עיוני במודל המוכר. אבל... כל תא ותא בגוף של הילדים שלנו קולט דפוסים ומסרים. הם לומדים שחוק חינוך חובה הוא כותרת. הם לומדים לסמוך על עצמם ועל יחידות קטנות. הם לומדים שהחזק שורד, לפעמים משגשג ומי שלא פשוט נושר.

גן הילדים בכחל. לעת חירום נחוץ נוהל קבוע, לא אלתורים (צילום: ענבל וורטמן שהם)

***

 חוסן לאומי איננו רק טנקים וכיפת ברזל. חוסן נבנה בקהילה שממשיכה לתפקד גם כשהמציאות מיטלטלת. מערכת החינוך היא הרשת האזרחית הרחבה ביותר שיש לנו. אם היא נסגרת בכל חירום – אנחנו בעצם אומרים שהיא לא תשתית, אלא שירות שניתן להשעות. עצוב לי גם על הילדים והנוער וגם על המורים שעובדים קשה בתנאים לא סבירים ושבינתיים מעמדם נשחק וראויים היו למציאות אחרת.

אני לא מדברת על לפתוח בתי ספר כרגיל. אני מדברת על תכנון.

בכל רשות מקומית צריך להיות מיפוי מוקדם של מורים לפי אזור מגורים, מיפוי מרחבים מוגנים, והגדרה מראש של קבוצות שכונתיות קטנות. בעת חירום לא מתחילים לאלתר – מפעילים מודל קבוע: מפגש במרחק הליכה מהבית, סמוך למרחב מוגן, לכמה שעות שמחזיקות שגרה, שיח ועיבוד רגשי. קבוצות רב-גילאיות שיכולות לחזק אחריות קהילתית, לצד מסגרות גילאיות לפי צורך.

זה דורש אומץ מדיניותי. זה דורש להגדיר את החינוך כחלק ממערך החוסן הרשמי של המדינה.

ברור שיש כאן סוגיית כוח אדם (כעובדת חיונית ברווחה אני מבינה ומזדהה עם האתגרים). עובדי החינוך הם ליבת המערך, אך ניתן להחריג הורים לילדים קטנים, או משפחות בהן יש שני עובדים חיוניים, לתגבר באמצעות סטודנטים לחינוך ולטיפול כהתנסות מעשית, גמלאים ומתנדבים שעברו הכשרה. כך לא רק שומרים על הילדים – גם מחזקים את מעמד המורים כעמוד תווך אזרחי, כאנשי חינוך משמעותיים (וכן... מתגמלים בהתאם. ברור).

המסגרת הזו צריכה להיות אפשרות לבחירה, לא חובה. אבל הבחירה חייבת להיות קיימת. כי כרגע אין בחירה. יש רק סגירה.

אחרי הקורונה והמלחמות האחרונות, היעדר תכנון איננו גזירת גורל, הוא החלטה. אפשר לקבל החלטה אחרת.

בכל פעם שהמערכת נסגרת לחלוטין, המסר לילדים ולצוותים הוא שהיא שולית. אם נבחר למקם אותה כחלק ממערך החוסן הלאומי, נשדר בדיוק את ההפך: שגם כשהשמיים רועדים - הקהילה נשארת. 

אני חושבת שהילדים שלנו ראויים לזה... וגם הסייעות, הגננות והמורות.

ענבל וורטמן שהם, מנכ"לית עמותת אבני דרך לחיים.