מעלות רבות היו לקיבוץ הישן טרם הופרט. אחת מהן, לא הבולטת במיוחד, היה פסק זמן של שבוע שהחבר התבקש ליטול מעבודתו השגרתית, ולקבל לידיו את התפקיד האחראי של  שומר לילה בצוותא עם  חבר נוסף.

 

אהבתי את הפאוזה הזאת. כחובב היסטוריה וכסקרן כרוני לסיפורי העבר, כיוונתי ככל יכולתי לחבור לאחד מוותיקי הקיבוץ, וליתר דיוק לאחד הפלמ"חניקים עזי הנפש שבהם בורך קיבוצנו, כדי לשמוע "איך זה היה פעם".

 

אהבתי לשמור עם אהרון שפריר, שהפליא לספר על המ"מ שלהם, רפי המסריח הלא הוא רפי איתן,  ששמו וריחו הלכו לפניו. במשמרת אחרת, הפעם עם דוביד לבן, שתיתי בצמא את  מעשי הגבורה של  שלום שקד, חבר קיבוץ יקר שנחבא אל הכלים. בשעות הקטנות של הלילה סיפר דוביד כיצד שולם חילץ פצועים רבים בקרבות הנפל בנבי-יושע ובמלכיה. הוא טיפס באומץ רב במעלה ההר ובעוז רוח הציל לא מעט מחבריו, כולל את מפקדו הישיר.

 

שולם זה שולם: הוא לא יכול היה לראות כלי נשק יקרים דוגמת מקלע בזה מושלכים אין חפץ, מה עשה?    לאחר חילוץ הפצועים, עלה שוב לאזור החשוף, ובתום המשימה המסוכנת שב בשלום, עמוס בכלי נשק לרוב.

זיבון (זאב בן גל). צערים זייפו חתימות כדי להתקבל לפלמ"ח (מארכיון ראש הנקרה)

*** 

בהזדמנות אחרת שמעתי מפי זיבון הפלמ"חניק  כיצד גורי הצעיר זייף את חתימת ההורים כדי להצטרף למחלקתם, ועל פציעתו האנושה של שמואל אילן (בוים) בכפר זרעין שבעמק יזרעאל. נו, תגידו: מתי אם לא בשעות הקטנות של הלילה, ניתן להיחשף למעללי גבורה הישר מפי הסוסים? במאמר מוסגר, אני חש בר-מזל  שביתי, ראש הנקרה, זכה להיבנות כהלכה בידי פלמ"חניקים אמיצים  חדורי אידיאלים שהתוו את ראשית דרכו.

 

 שלא תטעו, הפטרול הארוך בין בתי הילדים, זימן  גם סיפורי רכילות נושנים בעיקר על בינו לבינה. טוב, זה כבר  לא היה "זקס" מוחלט, כי הלא חוק ההתיישנות נכנס לתוקף, ואני, סקרן שבסקרנים, זכיתי בגדול!

 

חבר יקר נוסף שאהבתי לחלוק עימו את משימת השמירה, היה איציק אלק, שחסר לי מאד: איציק, פליט שואה, עלה מהונגריה בראשית שנות החמישים,  כנער בודד.

 

בתום שירותו הצבאי הגיע דרך מקרה לקיבוץ, התגבר במהירות על קשיי השפה והבדלי התרבות, התערה בקלות מדהימה בקרב הצברים המחוספסים, ואף כיהן בהצלחה כמזכיר, כמה פעמים.  

 

התוודעתי מקרוב לכישוריו ולאופיו בענף הרפת. איציק היה שם עמוד התווך, ואני כבוגר-צבא, מצאתי את מקומי שם עד צאתי ללימודים, ובנוסף מצאתי גם חבר חדש, חרף פערי הגילים בינינו.

 

מכל מקום, השמירה השבועית עם איציק זימנה לי חוויה אחרת: קשה היה לדובב אותו שיפליג בסיפורי עבר. הוא היה בונקר! על כך שמשפחתו נחלצה בעור שיניה בתקופת השואה, בעלותה על "רכבת "קסטנר", נודע לי רק בערוב ימיו, באחד מביקוריי הרבים בביתו.

בחזרה למשימת השמירה עם איציק:

מסלול קבוע של שומרי הלילה היה הגיחה הלילית לרפת, על-מנת לוודא שצמד החולבים ניעורו בזמן  למשמרתם. ואיציק, ברגע שפתחנו את דלת הכניסה לענף שלו, היה מסניף את ריח הרפת האופייני, כנרקומן שטרם נגמל. אין לטעות: הימאי הגיע לנמל הבית!

 

לאיציק היה ידע מופלג בתחומים כה מרובים: היסטוריה, ספרות, שפות, ארכיאולוגיה, אמנות ובעיקר מוזיקה, וכל שעה במחיצתו, מאד העשירה אותי. במהלך השנים שאלתיו לא פעם ולא פעמיים, האם הוא לא חש החמצה שלא הפנה את כישוריו האינטלקטואליים ללימודים גבוהים?

 

בשומעו את הקושיה הקבועה, היה  מזעיף פנים, שולח יד לחלל האוויר, ומגרש אותה ואת שואלה, כמו היינו זבוב טורדני.

 

תורנות שמירה. שבוע האזנה לסיפורי ראשונים

 (האיור מעלון קבוצת שילר)

***

ואחרון חביב, שאהבתי לשמור במחיצתו היה אורי אוסרי, האיש והמקטרת א-לה מגריט, הצייר הבלגי:  עד השמירות המשותפות הצטייר אורי בעיניי כאדם דוגמטי ונוקשה. גם אורי כיהן מזכיר קיבוץ מספר קדנציות, וזכורים לי התקנונים שהרבה להיעזר בהם במהלך תפקידו. והנה, בשמירות הוא התגלה לי אדם שונה, בעל חוש הומור שאפילו יודע להצחיק עם בדיחות בצבע כחלחל. אורי נהג להביא למשמרת את טרנזיסטור ה"סאניו"  שלו וכשהתאפשר הדבר, השמיע את  הקונצרטים  מ"קול המוסיקה". כך, בזכות השמירות המשותפות עמו, התוודעתי ליופי של המוסיקה הקלאסית.

 

כשנחה עלי רוח ההקנטה, הצבתי בפני אורי דילמה: איך היה נוהג כמזכיר קיבוץ, אילו היה נודע לו שמי  מבניו או בתו המצויים בגיל ההתבגרות, חוטאים מעת לעת בלקיחת סמים קלים. או-קיי, למען שלום -בית: אמוץ ,איילת, אבנר וארנון, אחסוך מכם את תשובתו הנחרצת של אבא, אבל מתוך היכרות עם הנפש שפעלה, אתם בוודאי משערים לאן בדיוק הרוח נשבה...

*** 

לקראת סיום משהו אישי: שקד בכורי, נולד בראשית שנות ה-80, ומאז היוולדו ליוותה אותי הפנטזיה, שבננו יבחר אף הוא לתקוע יתד בראש הנקרה, שיחזור בשלום משרות קרבי מלא, ושיזדמן לשנינו להיות שומרי לילה שבועיים.

 

הפנטזיה מומשה, אבל רק בחלקה: שקד אמנם הקים משפחה ובחר להשתקע כאן, הוא גם  סיים את שירותו הצבאי כלוחם מן המניין, אבל מאז שחרורו, שונו כאן הנהלים ומלאכת השמירה מופקדת בידי אנשי מילואים.  

הראש התפנה לפנטזיות אחרות...