"תפיסת ביטחון חדשה" מכריזה הכותרת של כתבה מאת אמיר אביבי במוסף לשבת של ידיעות אחרונות. האמת, מעט מאד אם בכלל, חדש בה. היא מבוססת על הנחות מוכרות, וכך גם מסקנותיהן שעיקרן הוא שהציונות היא זירה של מערכות מתמידות: מסביבנו מרחב מוסלמי, בתוכנו הפלסטינים, בעולמנו האנטישמיות ולכן, ברור שנחוצים שליטה על ארץ ישראל כולה ושהכוח הוא מרכיב בסיסי של קיומנו. יש הכרח במדיניות ביטחון אקטיבית, כלומר יוזמה התקפית. זו תפיסה שהדבקים בה מאושרים, מן הסתם, מההתקפה על איראן.

אבל מתוך ארבעת המערכות שהכותב מציג, מבחינתי מעניינת, ובעיקר מטרידה, המערכה הרביעית: "המערכה על הרוח, הזהות וצדקת הדרך של עמנו והצורך במצפן משותף המבוסס על ערכי היהדות והציונות."

המושג יהדות וציונות נאמר כאילו הוא מוסכם ואינו נזקק לפירוט, אבל כמי שמלמד תחום זה  במכינות קדם צבאיות, אני יודע שהדבר הראשון שהוא  זקוק, זו הגדרה, שהרי יש פרשנויות ומחלוקות כבדות סביב המושג הזה.

את התפיסה של הביטחוניסטים, כפי שמוצגת בכתבה ניתן לפענח חלקית על פי הצעדים הנדרשים להגשמתה. "החזרתו למרכז של רעיון "צבא העם" ו"האומה המגויסת", קרי  צה"ל אינו רק צבא – אלא הוא מנגנון חברתי מאחד. לכן יש לחזק את שירות החובה להרחיב השתתפות, לבצר את מערך המילואים ולהקים משמר לאומי רחב."

לכאורה, "האומה המגויסת" נועדה להיות האמצעי להתמודדות עם האיומים ו"המערכות" הניצבים לפתחנו. ולכן "צה"ל אינו רק צבא – אלא הוא מנגנון חברתי מאחד" שיעדו הוא חברה מגויסת - כזו שבנויה כולה סביב השירות הביטחוני. זאת מתוך הנחה שלנצח נהיה חברה שנלחמת על חייה, ולפיכך של להחזירה למוד של מצור ותחושת סכנה; רק כך אפשר לאחדה סביב ערכי "היהדות והציונות", ובניסוח יותר מדויק - זו הציונות האמיתית.

 ***

בהקשר זה עולה בראשי האמירה לפיה, "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". בפרשנות צרה מקובל לומר שהכוונה היא שמלחמה היא מעשה פוליטי שאיננו שונה מהותית מן המדיניות, אלא הוא עוד כלי בארגז הכלים שנועד להשגת אותן המטרות. ואולם מחשבה מעמיקה יותר על האמירה הזאת מעלה, שהמאבק על אופי החברה - שהוא תמיד לב המאבק הפוליטי - נמשך גם כאשר הוא עובר מן הזירה הפנימית אל המישור המדיני בטחוני. הטענה לפיה ישראל תימצא תמיד "במערכות", משמעותו בהכרח, התאמתה של החברה למצב זה – קרי היותה "חברה מגויסת": חברה שחיה על חרבה, ברוח קיר הברזל של ז'בוטינסקי; חברה שהמרכיב הדומיננטי שסביבו היא נעה הוא סדר היום הביטחוני.

זה ההפך מהרעיון הציוני ההרצלייני שחתר להפכנו "לעם נורמלי": לחברה של יצירה חקלאית, תעשייתית ותרבותית; חברה בעלת סדר יום אזרחי שבתוכו, כמובן, גם מחלוקות על היהדות והציונות שלה. אלה רעיונות שחברה מגויסת לא יכולה לסבול, היא רוצה אחידות, לא אחדות.

תיאודור הרצל, 1915. חתירה להפיכת היהודים לעם נורמלי (תחריט: הרמן שטרוק)