זה מעניין לראות כיצד נתניהו, שמקדם בארצנו שלטון רודני, מעורר את אזרחי איראן להשתחרר מעולו של משטר רודני ולהילחם על דמוקרטיה בארצם. עדיף שזה יקרה באיראן, לא כאן. אבל זו רק אנקדוטה אירונית, בהקשר למבצע "שאגת הארי", שהוא שם סבב המלחמה הנוכחי בין ישראל (וארה"ב) לאיראן.

אנקדוטה, משום שיש כאן דבר גדול יותר, מפחיד: פתיחת המבצע, נראית כמעשה "העתק הדבק" של מלחמת לבנון הראשונה ובשמה הידידותי יותר - "מלחמת שלום הגליל", שיצאה לדרכה ביוני 1982. אוי, מה רב הדמיון בין השניים.  

גם היא התרחשה לאחר טראומה וכאילו באה לרפאה – הטראומה של מלחמת יום כיפור, על החותם שהטביעה בהווייתנו. צבאית, יצאנו מנצחים, אבל אוי למחיר ואוי למחדל המודיעיני שלפניה ולשבר שחולל. הרטוריקה בפתיחת מלחמת לבנון הראשונה, הייתה מאוד שרירית, יהירה ושאפתנית; באה כאילו לרפא.

במבצע "שאגת הארי", אנו מראים ש"עדיין יש לנו את זה", גם אחרי הביזיון, חוסר האונים וההפקרה של ה-7 באוקטובר 2023. זו בהחלט תבוסה מדממת שמצריכה ריפוי. ומה ירפא יותר ממכה חזקה שניתן למשטר האייתולות באיראן, המאיים להשמידנו?. אם ננצח, נצא מחוזקים, נשכח מה-7 באוקטובר; והיה כלא היה.

עשן מעל טהראן. מחאה ציבורית רחבה, היא תנאי הכרחי להחלפת המשטר (מקור FB)

***

הדמיון השני הוא היומרה לעשות סדר חדש גם אצל מדינה שכנה-רחוקה. אנחנו נפיל את המשטר ונעודד את האזרחים להחליפו באחר, דמוקרטי, חילוני וידידותי. יתרה מכך, המומחים הישראלים, הרשמיים והבלתי רשמיים, מודים שבלי מחאה אזרחית תקיפה, אי אפשר יהיה להשיג "ניצחון מוחלט". רק היא תביא להחלפת המשטר, לא תקיפות מהאוויר. 

וכמו בלבנון, יש לנו יורש חדש למשטר המתוכנן ליפול. בלבנון היה זה בשיר ג'ומייל, שישראל, בפועל, כפתה אותו על הפרלמנט בלבנון, בהביאה לבחירתו כשהוא ישוב על כידוני צה"ל, תחת הבטחה שעם בחירתו יעשה שלום עמנו. ג'ומייל לא העז להרחיק לכת עד עדי חתימה על הסכם שלום, וסופו שחוסל בפיגוע שיזם המשטר הסורי. ואז הכל התהפך עלינו.

באיראן נראה כי מועמדנו המועדף לראשות המשטר הבא, הוא רזא כורש עלי פהלווי, בנו של מוחמד רזא שאה פהלווי, השאה האיראני האחרון, ויורש העצר של איראן, שחי בארה"ב ופועל משם כמנהיג אופוזיציה, הקורא להפלת המשטר והחלפתו בשלטון דמוקרטי. אין לנו גבול עם איראן, צה"ל לא יכול לכפות על אזרחיה את המלכתו של רזא כורש כמנהיגם, אבל הוא "המועמד שלנו".

עוד השוואה היא קבלת הפנים הכמעט נלהבת של המוחים נגד המשטר באיראן לתקיפות הישראליות, בתקווה שהן יעשו עבורם את העבודה. בלבנון, לא כמו באיראן, היה מגע ישיר בין חיילי צה"ל לאזרחיה ששפכו עליהם אורז וממתקים כעדות לאהבתם לישראל ושנאתם לאש"ף. אבל הם אהבו אותנו רק כשכירי חרב שלהם. משהסתבכו העניינים, הם התנתקו מאתנו, חלקם אף הפכו לאויבים שזינבו בחיילנו.

כוחותינו במלחמת לבנון בראשונה. ההתחלה הייתה מבטיחה (מוויקיפדיה)

*** 

ואחרון, הקשר עם ארה"ב: בשני האירועים נמצא לנו שם ידיד: במלחמת לבנון הראשונה היה זה מזכיר המדינה אלכסנדר הייג, שהיטה אוזן לבקשותינו ודאג לתת הכשר לפעולותינו, בבית הלבן. אלא שהייג לא שרד זמן רב בתפקידו. מחלוקות על מדיניות החוץ עם מזכיר ההגנה כספר ויינברגר הביאו להתפטרותו. כך, המשענת האמריקאית נעשתה שברירית ופריכה.

ב"שאגת הארי" אנחנו צועדים שלובי זרועות עם נשיא ארה"ב, טראמפ, תוך שת"פ הדוק בין הצבאות. נקווה שהמקרה של הייג לא יחזור ושהנשיא לא יתהפך עלינו בגלל הסתבכות כלשהי – כפי שקרה עם הרג חיילי המארינס בלבנון – או בשל צרכי הבחירות לקונגרס ולסנאט שהוא רוצה לנצח בהן. אבדן הרוב הרפובליקני במוסדות אלה, עלול לגרוע מיכולתו לשתף פעולה עמנו.

הצבעתי כאן על הדמיון, המבהיל לדעתי, בין שתי המלחמות, בתקווה שלא נשקע בזירה האיראנית, כפי ששקענו בבוץ הלבנוני במשך 18 שנים. אמנם אין לנו גבול עם איראן, אבל איננו יודעים עדיין אילו השלכות יהיו למלחמה הזו על מדינות המפרץ, על נתיבי הסחר באזור ועל מחירי האנרגיה. העולם יראה בנו כתובת לצרותיו, אם יבואו, מה שעלול לפגוע עוד יותר במעמדה הפוחת של ישראל בזירה הבינ"ל.  

 ולבסוף: בשעת כתיבת הדברים מתרבים הדיווחים כי המנהיג ח'אמנאי חוסל בהפצצה ישראלית. הסיפור של חיסול מנהיגים לאור היום ומן האוויר, הוא חדש. פעם הטמינו בחשאי פצצה, שתלו מאהבת, או המציאו איזה תעלול אחר. נראה שהשינוי קשור לעידן הרשתות החברתיות, בהן הכל גלוי ופתוח. לא מסתירים כלום. כשמצרים היוותה סכנה, או כשהצבא הסורי איים לגלוש לעמק הירדן ב-1973, איש לא חשב להפציץ את ארמונות הנשיאות. אולי לא כמו איראן הפונדמנטליסטית, אך גם הן היו מדינות אויב. נקווה שהאיראנים לא יגמלו לנו במכות על בניין הכנסת או על מתקנים אסטרטגיים. קשה להאמין שירימו ידיים.

השם "שאגת הארי" נבחר למבצע נגד איראן כנראה בהשראתו של פסל הארי השואג שניצב בכפר גלעדי, כזיכרון לקרב תל-חי שהתרחש ב-1.3.1920, בדיוק לפני 106 שנים. קרב זה נצרב במורשת הגבורה שלנו. עם זאת, כדאי לזכור שתל חי נשרפה וננטשה על ידי היהודים לאחר הקרב.    

  זירת נפילה במרכז הארץ, 28.2.26. הדמיון למבצע "שלום הגליל", מבהיל. (תיעוד מבצעי מד"א)