למרות הכביש הטוב שנסלל בינינו, המרחק איננו גיאוגרפי. הוא חברתי, מוסדי, אולי אפילו רעיוני – זה מסלול שטרקטורים ומכבשים לא יכולים לסלול. צריך לפרוץ אותו בכלים דנטליים.

שנתיים להיעלמותה של היימנוט קאסו, ילדה בת תשע מצפת ואני מגלה על עצמי דבר מטריד: אין לי כמעט מה ללמוד. יש תחקיר אחד, כמה כתבות, מעט מאוד פרטים. אין דוח ביניים מסודר, אין מסמך ציבורי שמרכז ממצאים, אין שקיפות שיטתית שמספרת מה נעשה ומה נבדק. התחושה היא של תיק שמתקיים ולא כחלק מתודעה לאומית רציפה.

היימנוט קאסו. היעלמויות באזור צפת, "משולש ברמודה של הגליל" (מוויקיפדיה)

***

כאן מתחילה שאלת הרווחה.

יש נטייה עמוקה, כמעט אוטומטית, להבין היעלמות של ילד כטרגדיה פרטית. אסון משפחתי וסיפור אנושי מצמרר. כל זה נכון. אבל זו גם דרך נוחה למסגר את האירוע. ברגע שהסיפור מוגדר כפרטי - האחריות מתכווצת אל המעגל הקרוב: המשפחה מחפשת, הקהילה מתגייסת, חוקרים פרטיים פועלים בהתנדבות, הציבור מתרגש לזמן מה והמדינה ממשיכה לפעול, אך איננה נדרשת לבחון את עצמה כמערכת.

בספרות הרווחה יש מושג: אינדיבידואליזציה של סיכון. בעיות שמקורן במבנים חברתיים ובמפגש בין מערכות מתורגמות לבעיות אישיות. זה קורה בדיון על עוני, על נשירה, על אלימות ועל פגיעות מיניות. זה קורה גם כאן. היעלמות של ילדה איננה רק סיפור של משפחה מסוימת. היא מבחן לרשתות ההגנה החברתיות של מדינת ישראל.

היימנוט איננה הנעדרת היחידה באזור צפת. האזור אפילו זכה לתואר: "משולש ברמודה של הגליל". דוד ישראל פדידה נעלם ב־2024. משה קליינרמן ב־2022. משה אליעזר אילוביץ’ ב־2019. רפאל חיים חדד ב־2022. ארבעה שמות נוספים, בגילאים שונים, בנסיבות שונות. אם אהיה כנה, אינני בטוחה שרובנו היינו מצליחים לומר את כולם ללא בדיקה. אני עצמי לא זכרתי את שמותיהם.

זה איננו כתב אישום נגד הציבור. הזיכרון שלנו איננו מוסדי,  הוא רגשי. הוא מתעורר בגלים. אין בישראל שפה ציבורית סדורה לנעדרים. אין מנגנון קבוע שמחזיק את שמותיהם לאורך זמן. וכאשר אין מבנה שמחזיק – הכול נשען על רגש רגעי. כאשר הזיכרון דועך, האחריות מתפזרת אתו.

מוחים על היעלמות היימנוט קאסו. לא מוצו כל הדרכים להגן עליה (צילומים: ענבל וורטמן שהם)

***

מדינת רווחה איננה רק קצבה או שירות. היא היכולת של מדינה לזהות פגיעוּת ולבנות מעטפת מתואמת: דיור, קליטה, חינוך, פיקוח קהילתי, שיתוף פעולה בין משטרה לרשויות רווחה. היא היכולת להכיר בכך שהיעלמות של קטין איננה אירוע חריג בלבד אלא אינדיקטור למערכת שלמה. אינדיקטור למידת התיאום, למידת השקיפות ולמידת ההתמדה.

אני כותבת זאת מתוך מבוכה וכעס. היימנוט גרה קרוב אליי. אני משתייכת למרחב שבו מתקיימים דיונים, ועדות, תוכניות. ובכל זאת – ילדה נעלמה, והאירוע לא הפך למקרה בוחן מדינתי. לא לשאלת עומק על מניעה, לא לבחינה מערכתית על רצף אחריות. משכך גם לא מוצו כל הדרכים בכל רגע נתון להגן על היימנוט.

מדינת רווחה נבחנת גם ברגעים שבהם משהו נשבר. לא רק בשאלה האם הופעל מאמץ חקירתי, אלא האם הופקה תפיסה חדשה. האם הכאב תורגם למבנה. אם לא נרחיב את הדיון מעבר לטרגדיה הפרטית ונכיר בהיעלמות ככשל חברתי שמחייב חשיבה מוסדית, נמשיך להזדעזע בגלים קצרים והמרחק בין עשרים דקות למאה שנות אור יישאר כפי שהוא.

ענבל וורטמן שהם ממושב כחל, מייסדת ומנכ"לית עמותת אבני דרך ויזמית חברתית