כשהחדשים הגיעו לקיבוץ, התרגשנו. דמויות חדשות בחדר-האוכל של הקיבוץ, ואנחנו שורות-שורות של שולחנות, ישובים עם הפנים לקהל החדש החושש להביט בנו. הקהל החדש נע בהיסוס בין עגלת המגשים, הירקות והמנה העיקרית.  

 

והחדשים משתלבים בהיסוס בין "הבננצ'יקים" שהגיעו לארוחת הבוקר. אלו בחושים אנושיים הם נותנים להם את הכבוד ואלו נהנים מהמעמד הבכיר.

 

החדשים מחזיקים את המגשים בעדינות, שלא יקרו פדיחות, עם "המגש החלק". כולנו ידענו שאין לקחתו, כי הקערה המלאה בחלב, מיד מחליקה ממנו אל הרצפה. אבל הם לא ידעו.

עם זאת, אגם קטן של חלב יוצר חיבור ראשוני בין "הבננצ'יקים" לבין החדשים, ואנחנו כבעלי ניסיון, שמעולם לא נפל לנו דבר מהמגש, מחייכים בסיפוק, ומזדרזים להביא סמרטוט.

 

קבוצה חדשה שהגיעה לקיבוץ הביאה עמה משב של אושר; תקווה להיכרויות חדשות, לאהבה  בשעות הקטנות של אחרי הפאב, כשמחסום השפה דוהה.

 

בינתיים הקבוצות חדלו להגיע, חדר האוכל נסגר, היושבים בו ושולחנותיו הפכו לתתי קהילות; לרפסודות שנפרדו מהספינה המשותפת: רפסודת הבנים, שולחן קבוצת הרצים, שולחן ההנהלה, ושולחן ההולכים לבית הכנסת לבושי לבן, בבוקר שבת.

קבוצה חדשה בקיבוץ מביאה עמה משב רוח של אושר (מ-FB גשר הזיו) 

*** 

לי טוב ברפסודת הבנים. נולדתי כאן כמוהם ואני בוטח בהם. עברנו הרבה ביחד. בעת צרה בחפשי טיפות לאוזניים, אני מוצא אותם בקבוצת הווטסאפ שפתחנו. שתי דקות המתנה ואז: "בוא תיקח".

 

אינני יוצא דופן. רוב בני האדם חשים יותר נוח ונותנים אמון באנשים הדומים להם. החשוב הוא לבחון את יחסינו לתת קהילות אחרות, כי יחס זה, הוא שיוצר את חוסנן. בספרו "לבד", מבחין החוקר האמריקאי רוברט פטנאם באולינג, בין שני סוגים של הון חברתי: אחד של  קשר עמוק bonding capital  והשני של קשר מגשר bridging capital. שני סוגי הקשרים חשובים לאושרו של האדם וליצירת קהילה יציבה, חופשיה וחסונה.

 

לייארד ודה נב מראים בספרם "רווחה", כי בארה"ב ובאנגליה, באזורים בעלי מגוון אתני רחב, פוחת האמון בין האנשים. עם זאת, משאלת ההשפעה ההגירה על האושר, עולה כי

המהגרים נעשים מאושרים יותר וגם אין פגיעה באושרם של הקולטים. זה נהנה וזה לא חסר.

 

אז היכן הבעיה?

כיום כאשר ההזדמנויות הקהילתיות לחיבורים הולכות ופוחתות, הדבר גורם להתפוררות של הסולידריות החברתית: הקבוצות מתרחקות זו ואז גם הרפסודה שלך עצמך, מתחילה להתפורר. חוסר האמון משתלט ומדכא רסיסים של הבעת אמון  ואף הופכם לבגידה.  

 

מנהיגים של קהילות, מחוזות ומדינות מנצלים את חוסר האמון והחשש מהאחר הטבוע בנו ובמנהיגים עצמם ומשקים, מדשנים, מרווים ומעצימים את החרדות הקיימות ממילא. התקשורת מבינה גם היא כי דיווח על כעס, חרדה ואלימות מוכר טוב יותר מסיפורי הרמוניה.  

 ***

במדינה, רע שכמצב כזה מחלחל גם לקהילות מקומיות. המרחב בו מפליגות תתי הקהילות הופך לתהום עמוקה וחשוכה. כולם נאחזים אז בתורן שבלב הרפסודה, כדי לא ליפול לתהום.

ישנן דרכים להילחם בכך. האחריות היא של כולנו, איש איש על הרפסודה שלו (איני ממליץ לעזוב את זו שהיא שלך כלל ועיקר):

1. הקשבה - הקשב לשכניך. כשאתה בעמדה קהילתית ניהולית, נטוש את ה"הפרד ומשול", המשימה היא חיבורים. הקשב לפני החלטה. זה ידוע במשפט המנהלי כזכות השימוע. על הגורם המחליט לשמוע מגוף ראשון בטרם יחליט.

2. מדיניות ציבורית- יצירת מרחב של מפגש ושיח שקשר יכול להיווצר.

3. החלטה – כדי שקהילה תמשיך ותהיה בתנועה, צריך להחליט. ניתן להקשיב, לדון לשוחח, אבל יש להחליט; קהילות ששוקעות בסכסוכים פנימיים מתנוונות.

4. פעולה ותנועה - האם אני שייך פעיל בקבוצת ווצאפ ש"מייצרות" הון חברתי של גישור? אם לא - הגיע הזמן. אולי תיצור בין שכניך הקרובים פיזית קבוצת "יש לך במקרה כוס חלב בשבילי?" התנדבות בחברה ובקהילה מרבה אושר אצל המתנדב ואמון בקרב חבריו.

5. שיח - “לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ; אֲנִי ה'.ויקרא י״ט, ט״ז.

אם אתה נפגש עם רכילות או יצאה ממך תשתדל לשנות השיח. 

 

אבוקדו שנשר ברוח. כייף לחלוק את מה שנאסף עם חברים (המקור: מגזין RNZ)

***

שבת בבוקר, בבית כולם עדיין ישנים. קרני שמש ראשונות נעות בין ערפילים אפורים ומחבקים שנותרו מהלילה. אני צועד על הכביש ההיקפי של הקיבוץ עם שקיות אבוקדו שאספתי מהקרקע, אליה נפל ברוחות פברואר החזקות. באופק אני רואה את שכני בלבן בדרכו לבית הכנסת, או שמא, חוזר, כשהוא מנותק מהעולם האחר, שאני מייצג בשבילו. האם נדמה לי שהוא חושש כזר?

 

אני מושיט לו שקית עם אבוקדו ואומר: "שבת שלום". הוא מתפלא, מחייך ומשיב: "תודה רבה ושבת שלום". לשמחתי, הוא לקח עמו את השקית.

 

בדרך למדרגות ביתי אני שם שקית עם אבוקדו על הגדר של משפחת חבר נעורים שלנו וכותב לו: "אריה תהנה". מיד הוא משיב: "תודה נימי יקר, איזה כיף".

 

הקשבה, כבוד, תודה ונתינה, הכל יכול וצריך להיטמע גם בחוק וגם במדיניות ציבורית. הדרך היחידה להילחם בפופוליזם ששוטף את קהילותינו חודר לנשמותינו, איננה מלחמה וביקורת על מי ומה, וגם לא על ידי חוק, אלא על ידי הלבן שבין המילים הכתובות - אותה קערת חלב המתפשטת בחדר אוכל ויוצרת חיבורים טובים בין שונים.

 

עו"ד נמרוד (נימי) לנגר הוא בן וחבר גשר הזיו