... אני חוזר לרגע אל החג שלא באמת נחגג. לא מזמן שאל אותי חבר מתי מתקיים האירוע ואמרתי לו "בעוד שלושה שבועות. לא שבועות הזה, לא שבועות הבא – עוד שלושה שבועות..."
למה נזכרתי בזה? כי פעם כנראה עוד לא הכירו את המושג הזה וקראו לו "חג הביכורים".

כל חגי הביכורים אצלנו נערכו על הדשא הגדול, שבין הספרייה למזכירות. תמיד באותו מקום, על הדשא הירוק בחלקו, בישיבה על מחצלות שכל משפחה הביאה מהחדר או על כיסאות מתקפלים מעץ. ולמה תמיד שם? כי הייתה שם במה, בנויה בטון ואבן, ועליה הייתה מתרחשת פעילות החג.

היא למעשה נבנתה על מקלט שהיה מתחתיה. זה היה המקלט של בתי הילדים, שהיו פזורים סביבו, שאליו היינו נכנסים כשהיו יריות. הסורים מתאופיק היו יורים על הטרקטורים שלנו ושל תל קציר, שיצאו עם שחר לחרוש בשדותינו.

ישבנו על עגלות פתוחות, על הכנפיים של הטרקטור, עניין הבטיחות לא היה קיים

*** 

בנו את הבמה עליו כי ראשית, היא הייתה במקום מרכזי, מול הדשא הגדול, ושנית – היא שימשה כנראה מסווה טוב נגד הירדנים והסורים, כדי שלא ידעו שיש שם מקלט ולא יירו עליו...   ומכאן שמו – מקלט-הבמה.

הבמה הייתה בנויה מקירות של אבנים מסותתות בגדלים שונים, עם בטון ביניהן, ועליהם משטח בטון ענק, בשני מפלסים מדורגים. אל הבמה אפשר היה לעלות בשני אופנים – או במדרגות רחבות וארוכות, או במעלה אלכסוני, בשיפוע, שהיה בחזית הבמה, שהוביל אל משטח הבטון הגבוה.

עם השנים נשבר הבטון בין האבנים ובחריצים שנוצרו היו מקננים הדַבּוּרים (הצרעות של פעם), שהיו מפחידים ומעצבנים את העוברים ושבים. כל שנה כשהחלה העונה, היה אליעזר צור עובר בבתי הילדים, מסביר על הנזק שגורמים הדַבּוּרים לכוורות-הדבוֹרים, ומבטיח כף דבש לכל ילד שיביא לו דַבּוּר מת. קרבות י"ד (ילדים-דַבּוּרים) נהיו לשגרה קיצית...

המשטח רחב הידיים היה יצוק מבטון חלק-חלק, שנעים היה ללכת עליו יחפים. כילדים, חלק גדול מזמננו היינו מבלים עליו. השתוללנו, שיחקנו תופסת, כדורגל, "אחת-שתיים-שלוש ראיתי אותך" (אותו שיחקנו על הבטון הצר שהיה מעל הפתח המזרחי של המקלט, ליד עמוד החשמל מעץ).

בימי הקיץ החמים, כשהמשטח החשוף היה לוהט, עשינו תחרויות מי יחזיק מעמד הכי הרבה זמן ברגליים יחפות, עד שהצריבה הייתה מבריחה אותנו אל הדשא המוצל. למי שהסתכל מהצד זה נראה כמו התמונות הראשונות של נחיתת האדם על השמש ...

כשהתקרב החג, היו שרגא ובנימין הנגרים, מביאים קרשי-עץ ארוכים, דופקים מסמרים בפטישי-בנאים (עם החריץ המשמש להוצאת מסמר סורר שנתקע לא במקום), ומקימים את הקונסטרוקציה (שלא הבנו את פירושה) בחזית האחורית של הבמה. אז היה מגיע חיים ברגל ויחד אתם היה מעצב ובונה את התפאורה מהדיקטים הדקים, עם העיגולים והמעוינים הצבועים והמצוירים, וכתובות הענק "ארץ זבת חלב ודבש" ו"ביכורים הנה הבאנו..."

כשהגיע יום החג, היו המטפלות מלבישות אותנו בבגדי שבת וסנדלים, עם התוספות המתאימות לענף אליו סופחנו. אם היינו עם ענף הכרם – היה על ראשינו זר כבד של זמורות עם עלים גדולים ואשכולות בוסר, שהיטלטלו על המצח, ועל כתפינו גלימת-בד ירוקה. אם היינו עם המדגה – הן היו תולות עלינו רשתות-דיג שהיה להן עדיין ריח הדגים, ואם היינו עם הפלחה – היו עלינו זרי-שיבולים דוקרים וחגורת בד-יוטה קשורה בחוטי רפיה.

כשהגיע זמן התחלת החג, היינו מתפזרים בין העגלות והטרקטורים שעמדו בשיירה על הדרך, כל קבוצה לענף שלה. ישבנו על כל מיני מתקנים, על העגלות ועל הטרקטורים, מי על הכנפיים ועל מכסה המנוע, עניין הבטיחות לא היה קיים.

כשאבא התחיל לנגן עשיתי לו סקנדל. רציתי שיהיה עם המשפחה על הדשא

***

כשהתקבל האות, אבא היה מתחיל לנגן באקורדיון את שירי החג והשיירה הייתה מתחילה לנוע לעבר הבמה. כל ענף עם ביכוריו וילדיו היה נעצר מול הקהל, חושף לעין כל את הישגיו, עם סיסמאות והסברים בגוף הסרט וגם הדגמות חיות ופעלולים... אני זוכר חג אחד שעובדי הפלחה ("הפלחניקים") בנו תותח שירה כיכרות לחם ולחמניות על הקהל, ופעם אחרת ירו סוכריות. אחר כך היינו מעלים לבמה, דרך השיפוע, את התוצרת ומקשטים את קירות חבילות החציר והקש. במבט ממרחק של מטרים וזמן, עם הריקודים וההופעות – זה ממש נראה לנו כמו הבמה של היכל התרבות...

ולסיום, בנימה אישית, זכור לי חג אחד שבו כנראה החלטתי שאני רוצה שאבא יהיה אתנו על הדשא, כמו אצל שאר המשפחות. אבל הוא היה חייב לנגן במשך כל החג. בשלב מסוים נעמדתי לידו והתחלתי לבכות ולעשות לו סקנדל בצעקות "אני לא רוצה שאתה תנגן להם!", לעיני כולם. כשכל הניסיונות להרגיע ולהרחיק אותי ממנו לא צלחו, תפסה אותי אחת המטפלות ביד ובכוח גררה אותי משם אל בית הילדים, תוך שאני מביט אחורה בזעם ובבכי אל הבמה, ושם נעלה אותי באחד החדרים. אחרי כל הצרחות כנראה התעייפתי, ורק אחרי שהבטחתי להתנהג, שוחררתי לחופשי...

אינני זוכר את כל פרטי האירוע, אך את דמותו של אבא שעומד שם עם האקורדיון למרגלות הבמה, ואת העצב הגדול בעיניו – לא אוכל לשכוח...

התמונות באדיבות ארכיון שער הגולן