ידוע שדברים שנאמרים בחשאי, "לא לפרסום" מבטאים לא פעם זרמי עומק; את דעתו האמיתית של הדובר. דבריו של אהוד ברק, שצוטטו בהקלטות ג'פרי אפשטיין, מגלים אולי את מה שהוא באמת חושב על אנשי "ישראל השנייה" ו/או על העולים בני עדות המזרח וצאצאיהם. כדי לאזן את דברינו נציין שברק דווקא התחיל טוב, כשהציע להקל את מערך הגיורים כך שיתאפשר ליותר אנשים לעלות ולהשתלב בישראל. אחר כך הסביר שעל ישראל להיות יותר סלקטיבית בבחירת העולים, זאת בניגוד לשנות המדינה הראשונות, עת אפשרו, לדבריו, ליהודים מארצות מצוקה (קרי – ארצות ערב וצפון אפריקה) לבוא לארץ בהמוניהם, כדי לעזור להם.

ברק הוא בן קיבוץ משמר השרון. דבריו משקפים בין היתר את הכישלון של הקיבוצים להתנחל בלבבות של בני עדות המזרח, כישלון שמתוצאותיו הפוליטיות מכות בנו עד היום. אומנם לא כל המזרחיים ביביסטים, אבל נראה שרוב הביביסטים הם מזרחיים.  

ברק. הכישלון הקיבוצי להתנחל בלבבות המזרחיים (מ-FB)

***

בזמנו שודרה בערוץ 10 ז"ל הסדרה של אמנון לוי "השד העדתי – עובדות אמיתיות". לזכותו של לוי ייאמר שהוא לא נפל לקלישאה המסורתית של "הקיבוצים ('המיליונרים עם ברכות השחייה') נגד המזרחיים". מאז שודרה הסדרה העמיקה והתחזקה האחיזה של הימין והדתיים (חרדים וחרד"לים) בשלטון, ואיתם השנאה לקיבוצניקים, חילונים, שמאלנים וליברלים.

המזרחיים ראו ורואים בקיבוצים מקור ואפילו סמל לאפליה נגדם (לא במקרה בחר אפרים קישון ב"סלאח שבתי" למקם את הקונפליקט הבין-עדתי בסצנה שבין הקיבוץ למעברה הסמוכה). על פי הנרטיב שלהם, הקיבוצים, באמצעות וכחלק מהממסד האשכנזי, השתלטו על קרקעות רבות, ניצלו פועלים מזרחיים, ובשנים האחרונות מנסים להתעשר מעסקות נדל"ן באותן קרקעות מדינה. בתיאור זה יש הרבה דמגוגיה וסילוף, אך גם גרעין של אמת.

ואכן, מבלי לפגוע חלילה בתרומתם המשמעותית של המזרחיים הלא מעטים שהינם חברי קיבוץ, ניתן לקבוע שהקיבוצים ברובם הגדול, הן לפי מספר היישובים והן על פי מוצא החברים, הם "יצירה אשכנזית". גרעיני המייסדים של רוב הקיבוצים הוותיקים הגיעו ממזרח אירופה – רוסיה, פולין, רומניה, סלובקיה ועוד. בגלל סיבות שונות הם החמיצו את גלי העלייה הגדולה מארצות ערב, ועל כך כבר נכתב רבות.

בהמשך לסטטיסטיקות המדהימות שהביא לוי על מיעוט מספרם של המזרחיים באקדמיה, בתקשורת, בפוליטיקה ובקצונה בכירה – אפשר להוסיף ולשאול: כמה מזכירי תנועה היו מזרחיים? ומזכירי קיבוצים? (כאן צריך לסייג ולומר, שבמקרה של הקיבוצים התוצאה משקפת גם את שיעורם הנמוך של המזרחיים באוכלוסייה הכלל קיבוצית). בתקופת הדומיננטיות של מפלגות השמאל, עד המהפך של 1977, חברי הקיבוצים זוהו – במידה רבה של צדק - עם הקבוצה השלטת. למרות שהחברים חיו ברמת חיים לא גבוהה כלל, השכבות המקופחות ראו בהם ייצוג של ההתנשאות האשכנזית, וחלק מהמערכת המפלה, האשמה במצבם של המזרחיים. זה היה הרקע לבקשת הסליחה המפורסמת של אותו אהוד ברק ב-1999– כמועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה – מבני עדות המזרח.

בהינתן שהקיבוץ הוא אשכנזי, נוצרו קווי השקה שהנציחו  את הקונפליקט. אביא שתי דוגמאות מימי ילדותי. אני זוכר את "הפועלים" (כך קראנו להם!)  מטבריה שעבדו אצלנו בבננות. הם היו מומחים במקצוע, אבל תמיד היה זה חבר הקיבוץ שחילק את ההוראות והיה הבוס. היום אני מבין שבני הדור השני של אותם פועלים לא יכלו שלא להסיק בהכרח שהקיבוצניקים הם בעלי זכויות היתר, ולא יעזור שנסביר להם ש"נענינו לקריאתו של בן גוריון לספק עבודה לתושבי עיירות הפיתוח". זה גם לא משנה שברבות השנים אותם פועלים וילדיהם השיגו רמת חיים לעיתים יותר גבוהה ממעבידיהם – הדימוי של מקפחים ומקופחים נצרב בתודעה. דוגמא שנייה: חברות הנוער. בזמנו זה היה מפעל חברתי וחינוכי מפואר, שהוצג בצדק כהתגייסות של הקיבוצים למען ישראל השנייה, אבל עם יד על הלב: איזו אינטראקציה הייתה, אם בכלל, ביניהם לבין בני הקיבוץ (העדפנו כנראה את המתנדבות . . .)

הקשת הדמוקרטית. האיבה לקיבוצים חברה לאיבה לשמאל (מקור: הקשת הדמוקרטית)

 ***

המערכה השנייה והשלישית של הנושא הופיעו בשנות ה-90, והאלפיים, והכוונה לקשת הדמוקרטית המזרחית, שחבריה פיתחו שנאה עיוורת נגד הקיבוצניקים. החל מעליית הימין לשלטון הבעיה הוצפה, ואיש כבר לא חשש להאשים את הקיבוצים שהם מתעשרים, מקפחים ואילי נדל"ן, על חשבון המזרחיים. השנאה וההסתה נגד קיבוצים השתלבה היטב עם האיבה לשמאל החילוני. קולות המזרחיים הלכו לש"ס ולליכוד, כשבמקביל משתלטת במרחב הכלכלי תפיסת השוק החופשי וזניחת מדינת הרווחה, כך שגם האידאולוגיה הקיבוצית, שהזדהתה עם סולידריות חברתית, עזרה לחלשים והקטנת פערים, נדחקה לקרן זווית.

בקשת הסליחה לא התקבלה, והייתה רק שלב נוסף בסיפור העצוב של יחסי קיבוצים - מזרחיים: הקיבוצים, שהכירו בגרעין האמיתי של תחושות המזרחיים, ניסו לחזר ולהשיג את אהדתם, הציעו להם מאבק משותף בקפיטליזם החזירי, שותפות של "דפוקים", אבל לשווא – הם נתקלו בחשדנות, בכתף קרה ובאי רצון לסלוח.

ולסיום עוד סיפור מהעבר: בקיבוצי, אבי ז"ל היה "בעל התפילה" בימים הנוראים. הוא התפלל בנוסח בית הכנסת של אביו הרב בטרנסילבניה – מנגינות "אשכנזיות" נפלאות שאני זוכר אותן  עד היום. אחרי שנפטר, עברנו באופן חלק וטבעי – על פי החזן החדש -  למחזורים של – מי אם לא – מרן הרב עובדיה, ולתפילות בנוסח המזרח, כמו "אדון הס-לי-חות" ו"עננו", וגם הן נקלטו והפכו שגורות בפי כל. צדק פואטי? אתם אמרתם.