בשבועות האחרונים העיסוק המרכזי בתקשורת בישראל הוא סביב שאלת האפשרות של תקיפה אמריקאית באיראן וההשפעות והמעורבות הישראלית הצפויים בה. כולם, כמובן, הפכו למומחים צבאיים – אסטרטגיים למשמעויות ולפרשנות טראמפ. לי אין שום תובנה לגבי מה יהיה, אבל כדאי להאזין לשיח התקשורתי – פוליטי סביב הנושא.

נדמה לי שאין כמעט חולק בציבור לגבי טיבו של המשטר האייתולות הרצחני והדכאני, שהסובלים הגדולים ממנו הם אזרחי איראן. אין גם חולק על כך שהמשטר הזה מהווה איום ממשי על מדינת ישראל ולפיכך הרצון בסילוקו משותף לרוב הציבור.

ציבור זה, בעקבות התקשורת, כמעט מאוחד בדעה שתקיפה אמריקאית היא הדבר הטוב ביותר, הן כדי לקדם את ביטחון ישראל, והן כדי להפיל את המשטר. אלא שיש בעיה קטנה. אין כמעט אף פרשן, רציני, שטוען כי הפלת המשטר אפשרית באמצעות מערכה אווירית.

וכדאי להזכיר דבר נוסף. למחשבות ולרגשות של הציבור והתקשורת בישראל אין אפילו חלקיק מזערי של השפעה על ההחלטות והצעדים שינקטו טראמפ והממשל האמריקאי.  כלומר, כל מה שאומרים ומפרשנים פוליטיקאים ואנשי תקשורת, מיועד, במודע, להשפעה על הציבור הישראלי בלבד.

מתוך בליל המלל הזה אני מגלה כי נושא אחד הוא כמעט קונצנזוס - הסכם יזיק לישראל.

ההנמקות שונות, אך המסקנה דומה. הוא יבטיח אינטרסים אמריקאים ולא ישראליים. הוא יטפל רק בגרעין ולא בטילים. הוא יגביל את חופש הפעולה של ישראל. אין להאמין לאיראנים, המפרים הסכמים. בין השורות עולה התובנה הבלתי ניתנת לערעור כי הסכמים הם דבר רע.

 ח'אמנאי וטראמפ. ההסכמה הגורפת נגד הסכם מבוססת על שקר (התמונה מאתר ממרי)

המוביל הבולט של הקו הזה הוא בנימין נתניהו - הדוחף העיקרי ליציאת טראמפ ב 2018 מהסכם הגרעין של המעצמות עם איראן ב 2015 – שהציג את סיומו של מבצע "עם כלביא",   ללא הסכם – כאחד מהישגיו העיקריים, משום שאין לסמוך על האיראנים, מפירי הסכמים.

אלא שהאמת היא אחרת. מי שעוקב אחרי הפרסומים יגלה, למשל, כי מה שחשף המבצע המדהים של הברחת ארכיון הגרעין האיראני, הוא ההפך הגמור: האיראנים רימו את העולם עד הסכם הגרעין, אבל דווקא עמדו בו, ולא במקרה. ההסכם, ככל הסכם רציני, לא כלל רק רצון טוב, אלא מערכת פיקוח הדוקה מאד וסנקציות קשות אם יתגלו הפרות.

בדיעבד מתברר שכמעט כל הצמרת הביטחונית התנגדה לפרישה מההסכם, כי למרות בעיותיו, היה ברור שיש לו גם הישגים משמעותיים.

לפיכך, ההסכמה הגורפת נגד הסכם, מבוססת על שקר. והבעיה היא, כאמור, מה מבין מכך הציבור הישראלי. אחד ההישגים הגדולים של נתניהו בשנות שלטונו, הוא ההחדרה לתודעת הציבור, כי פתרון דיפלומטי הוא בלתי אפשרי; שיש סביבנו איבת נצח נצחית; שהסכמים עם אותם גורמים, רק מחלישים את המוכנות היהודית ונותנים לאויבינו שהות להתארגן לקראת הסיבוב הבא. וגרוע לא פחות, הם מגבילים את מרחב הפעולה שלנו לתקוף בכל עת. התבהלה הקבועה מהתקפה היא הצד השני שמאפשר לקבל את המצב כבלתי נמנע. במובן זה, נתניהו הוא תלמידו וממשיכו המובהק של ז'בוטינסקי ותורת קיר הברזל שלו.

מה שצריך כרגע, הוא פרשנים ופוליטיקאים שיצאו נגד הזרם ויאמרו את מה שצריך להיות מובן מאליו. הסכמים הם דבר חיובי. יש לנו הסכם שלום עם מצרים שעם כל בעיותיו שורד שנים רבות. יש לנו הסכם שלום עם ירדן שצולח קשיים גדולים. אפילו הסכם אוסלו, על כל בעיותיו והפרותיו משני הצדדים עדין משמר שיתוף פעולה עם הרש"פ בנושאי ביטחון.

 ***

אמנו ארבל מלמד במכינות קד"צ חשיבה פוליטית, כלכלה וחברה, ציונות, מפגש יהודי-ערבי