א. הרתיעה מהסוציאל-דמוקרטיה וממדינת הרווחה

ישראל דוהרת במדרון הפשיזם. ההפיכה המשטרית הופכת את ישראל בהדרגה מדמוקרטיה לסקטוקרטיה, כלומר, שלטון המגזרים. בחסות המשטר החדש מקדמים המתנחלים מתוך הממשלה את "תכנית ההכרעה", וסמוטריץ' מציב כיעד את מדיניות עידוד "הגירה מרצון" של פלסטינים, כלומר את הטיהור האתני של הגדה. כך, לצד המשך לפוגרומים שעורכים המתנחלים כדי לעקור את הפלסטינים מאדמותיהם, משנה הממשלה את חוק רישום הקרקעות בגדה לטובת המתנחלים.

בד בבד, החרדים, מקדמים את חוק ההשתמטות, שמשמעותו היא ביטול השוויון האזרחי בישראל, והחלפתו מדרג מצבי אזרחות: אזרחות-על של החרדים והמתנחלים, אזרחות מועדפת של תושבי "הערים הליכודיות", תת-האזרחות של תומכי השמאל והפלסטינים אזרחי ישראל וסיפוח הפלסטינים בגדה כנתינים נטולי אזרחות.

*** 

אל מול תהליכים הרי אסון אלו, ניכרת אוזלת ידו של "המחנה הדמוקרטי-ליברלי", ש"הדמוקרטים" בראשות יאיר גולן מבקשים להיות "עמוד השדרה הערכי, האידיאולוגי, המדיני-בטחוני והציוני" שלו. ואולם, עקב מחדליו, מחנה זה נעדר כיום יכולת לבלום את מהלכיה ההרסניים של הממשלה.

סירובה של תנועת המחאה נגד ההפיכה המשטרית להרחיב את הקריאה ל"דמוקרטיה" מהתחום האזרחי-משפטי לתחום הכלכלי-חברתי, שחקה את כוח הרתעה שהיה לה בראשיתה. לסירוב זה יש היבט מעמדי בולט: המחאה מייצגת את המעמדות המבוססים תומכי השמאל-מרכז, בעוד ההפיכה נשענת על המעמדות העממיים תומכי הימין-דתיים. כדי שהמאבק בהפיכה המשטרית ירתיע את הימין, היה על המחאה להרחיב את בסיסה המעמדי ולגייס לצידה את המעמדות העממיים על ידי הרחבת המאבק לדמוקרטיה לכדי קריאה לסוציאל-דמוקרטיה.

כמפלגת שמאל, המהלך של הגנת הדמוקרטיה באמצעות הסוציאל-דמוקרטיה מוטל על כתפי "הדמוקרטים". ואולם, תחת הנהגתו של יאיר גולן "הדמוקרטים" חוזרים ומסרבים לעשות זאת. גולן נרתע מהסוציאל-דמוקרטיה וממדינת הרווחה בעיקשות, החושפת קונספציה, שמעקרת את המאבק של "המחנה הליברלי-דמוקרטי" בכלל ושל "הדמוקרטים" בפרט בהפיכה-המשטרית, בניאו-ליברליזם, בסקטוקרטיה, בכיבוש ובטיהור האתני.

מפגינים בקפלן. המחאה נרתעת מלגייס לצידה את המעמדות העממיים (מוויקיפדיה) 

***

  ב. התמקדות "הדמוקרטים" במחוזות קפלן ובלפור – יוצרת תקרת זכוכית

קונספציה, כפי שלימד ניסיון ה-7.10, היא שיעבוד תפיסתי, תלוי אינטרס, המוביל להכחשת גילויים הסותרים את הנחותיה המוקדמת. במובן זה, הקמפיין של "הדמוקרטים" מלמד כי המפלגה שבויה בקונספציה מעמדית, הפוגעת בסיכויים להחלפת השלטון בבחירות הקרובות.

כישלון הקונספציה של הדמוקרטים בולט לעין. מספר המנדטים של המפלגה בסקרים נותר יציב זה תקופה ארוכה: היא לא עוברת  את מחסום ה-12 המנדטים ולאחרונה היא נעה מטה לכיוון ה-8 ואף ה-7 מנדטים. בתקופת "ממשלת השינוי" היו לעבודה ולמרצ 13 מנדטים, ולו מרצ הייתה עוברת את אחוז החסימה, אז לשתי המפלגות יחד היו 8 מנדטים. הקמפיין "הדמוקרטי ליברלי" שמנהלים "הדמוקרטים" מתקשה אפוא לשמר את התמיכה במפלגה, ובוודאי שלא להגדילה.

הקונספציה של "הדמוקרטים" בולטת בפניה אל אזורי חיוג בלפור וקפלן ובעיקר אל הציבור שחש כי "גנבו לו את המדינה". יתר על כן, הם אינם מציגים תמונת עתיד, אלא נוסטלגיה לימי ההגמוניה של תנועת העבודה, שחלפו; געגוע אשר מזין את ההתנגדות בקרב המעמדות העממיים ותורם לתמיכה בימין ובנתניהו.

מסתבר עוד, כי ההתמקדות במחאה נגד ההפיכה המשטרית ובמאבק להשבת החטופים, תוך דחיקה לשוליים של הנושאים הכלכליים-חברתיים, לא הרחיבה את מעגלי התמיכה ב"דמוקרטים" מעבר למעמדות המבוססים שעליהם נשענה המחאה מלכתחילה.

יתר על כן, הנהגת "הדמוקרטים" חוששת להציע מצע סוציאל-דמוקרטי שבמרכזו מדינת רווחה מחשש לקומם עליה את המעמדות המבוססים. ואולם, סקרים שנערכו לאחרונה מלמדים, כי מעמדות אלו מוכנים לצעדים סוציאל-דמוקרטיים, למדינת רווחה ולהעלאת מיסים, כדי להגן על הדמוקרטיה. גם במקרה זה הקונספציה של "הדמוקרטים" עומדת בניגוד לשינויים המתחוללים בחברה הישראלית.

הקונספציה של "הדמוקרטים" מניחה אפוא, שאין ביכולתם של "הדמוקרטים" להידבר עם המעמדות העממיים. ואולם, מפגש כזה אפשרי על בסיס מצע סוציאל דמוקרטי שבמרכזו מדינת-רווחה, המציעה שוויון הזדמנויות, ביטחון כלכלי סולידריות חברתית. בהתאם, קמפיין "הדמוקרטים" מתעלם כמעט לחלוטין מן המעמדות העממיים, וכך הופכם לאזור בחירה בלבדי של הימין ונתניהו.

בעוד בעולם מקובלת ההנחה ש"זו הכלכלה" שמניעה את הפוליטיקה, הרי שכמו "העבודה" ומרצ לפניהם, גם קמפיין "הדמוקרטים" מבוסס על אמונת השווא כי ההצבעה בישראל היא עדתית, דתית או ביטחונית, רק לא כלכלית וחברתית. אלא, שיותר משפרשנות זהותנית זו מסבירה את דפוס ההצבעה בישראל, היא תירוץ נוח לכישלונות החוזרים של השמאל לשנותו, כישלונות המדגישים דווקא את ההיגיון המעמדי של ההצבעה בישראל.

גלעד קריב, יאיר גולן ונעמה לזימי. זולת מעטים, יש התבצרות בקונספציה מעמדית (youtube)

ג. מנגנוני הפיצוי של הימין: תתמוך - תקבל

כבר ב-2015 עמד ראש עיריית דימונה, בני ביטון, על הכשל של התירוץ הזהותני העומד בבסיס הקונספציה של "הדמוקרטים". לדבריו, הוא יעץ לנתניהו להפסיק לדבר על איראן ולעסוק, במקום זאת, בתרומת הליכוד לתושבי הפריפריה. כך הסביר ביטון את ההצבעה הגורפת לנתניהו בנגב בתקציבי הפיתוח הגדולים שהופנו לערי הדרום. הוא אף לעג לקונספציה הזהותנית, של השמאל, ושלל את האפשרות שההצבעה לנתניהו היא "שבטית" או "דתית". הוא הגדיר הצבעה זו, מנגד, כ"תודתית", כלומר ככזו המושפעת מההשקעות בהווה ולא ממשקעי העבר.

ביטון צדק. אופן ההצבעה של הישראלים הוא מעמדי במובהק. השמאל-מרכז זוכה לרוב ביישובים המשתייכים לאשכולות הכלכליים-החברתיים הגבוהים, 8-10; הימין-דתיים זוכים לרוב באשכולות 4-7, ישובים בהם מתגוררים קרוב למחצית תושבי ישראל; ואשכולות 1-3 מורכבים מיישובים חרדים וערבים. מאופי זה של ההצבעה נובע, כי אם השמאל-מרכז רוצה לנצח, הוא חייב לכוון את מאמציו להגדלת התמיכה באשכולות 4-7. בנט הבין זאת ומרכז מאמץ במעוזי הליכוד. "הדמוקרטים", מנגד, שבויים בקונספציה המעמדית, שמעקרת אותם פוליטית, ומונעת את הגדלת התמיכה במפלגה על ידי כינון  ברית עם המעמדות העממיים על בסיס תמיכה משותפת במדינת-הרווחה.

ההיגיון המנחה את תמיכת המעמדות העממיים בימין-דתיים, הוא כלכלי-חברתי. מאז 1985 נוקטים הימין והשמאל כאחד במדיניות ניאו-ליברלית: הם תומכים בפירוק מדינת הרווחה, בקיצוץ תקציביה ובהפרטת שירותיה. אלא שהימין חשש וחושש לאבד את תמיכת המעמדות העממיים, המהווים את בסיס הכוח שלו, ולכן פיתח שיטה של מנגנוני-פיצוי, שהבולטים היו, תחילה, המגזרים, ובייחוד החרדים. כך סיפקה ש"ס לאוכלוסיות דלות ההכנסה תחליפים מגזריים לשירותים המופרטים שידם לא השיגה לרכוש. בדומה, ההתנחלויות הסמוכות לירושלים וגוש דן סיפקו דיור מוזל, למי שהתקשו לעמוד במחירי הדירות המאמירים ממערב לקו הירוק.

ואולם, ככל שמשטר ההפרטה התרחב והעמיק, מנגנוני הפיצוי של המגזור וההתנחלות שוב לא יכלו לספק את הביקוש הגובר לסיוע של אוכלוסיות הולכות וגדלות. כדי להתמודד עם הצרכים הגדלים יצר הימין שני מנגנוני-פיצוי חדשים: הגרעינים התורניים והנאמנות.

גרעין תורני בלוד. הלקוחות החדשים של מנגנוני הפיצוי (מקור: פייסבוק)

*** 

הגרעינים התורניים העתיקו את היתרונות הכלכליים של ההתנחלויות אל המרכזים העירוניים בישראל, ומציעים לחבריהם תמיכה כלכלית, על ידי דיור, חינוך ושירותים חברתיים מוזלים וכן על ידי אפשרויות תעסוקה. מנגנון הפיצוי של הנאמנות, מצידו, מתנה השקעות בתשתיות תעסוקה, דיור ותחבורה, הקלות במיסוי ושיפור חיי התושבים בערים השונות בהצבעה לימין, ובעיקר לליכוד.

דוגמה להיגיון פעולתו של מנגנון הפיצוי של הנאמנות סיפקה לאחרונה קריית שמונה. בתגובה להפקרתם במהלך המלחמה, העדיפו מרבית תושביה מועמד אחר על פני מועמדו של נתניהו לראשות העיר. בתגובה, נקטה הממשלה במדיניות ענישה, ולא אישרה תקציבים שהיו דרושים לשיקום נזקי המלחמה בעיר. לעומת זאת, "ערים ליכודיות" בנגב, שלא נפגעו במלחמה, זכו במקביל בתקציבי עתק כגמול על נאמנותן.

אולם, למרות שדחו את מועמדו של נתניהו, גם תושבי קריית שמונה פעלו לפי הגיון הנאמנות והמגזור. הם בחרו בראש עיר שנתמך על ידי "עוצמה יהודית", שפועלת למגזר את הפריפריה בזיקה אליה. כך, שר הנגב והגליל מטעם המפלגה רכש את אמון תושבי הפריפריה בצפון ובדרום הודות לשימוש המושכל שהוא עושה בתקציבי משרדו. בדומה, ההקלות שיזם בן גביר במתן רישיונות לנשק היטיבו במיוחד עם תושבי הפריפריה, כשם שמאמציו להעלאת שכר השוטרים נתפס כביטוי לעניין שלו בשיפור שכרן של השכבות הנמוכות בכלל.

תושבי קרית שמונה בצומת כוח. דפוסי ההצבעה משתנים, אך נשארים בתוך הימין ("דבר ראשון")

 ***

העדפת בן גביר ו"עוצמה יהודית" על נתניהו והליכוד מוסיפה עוד נדבך לערעור ההנחה בדבר הנאמנות "השבטית" של הפריפריה לנתניהו, המהווה עוד אחד מיסודות הקונספציה. המאבק בין הליכוד, ש"ס ו"עוצמה יהודית", על קולות האשכולות הנמוכים והשיקולים ככלכליים חברתיים שגרמו להעדפות המנוגדות של קבוצות בעלות אינטרסים שונים בתוך אותם אשכולות, שולל את הטיעון בדבר "הצבעה שבטית". להפך, קבוצות אלו משנות אמנם את הצבעתן, אלא שהן עושות זאת בתוך הימין, תוך דחיית "המחנה הדמוקרטי-ליברלי" בכלל ו"הדמוקרטים" בפרט מסיבה ברורה: השמאל-מרכז אינו מציע כל חלופה למנגנוני הפיצוי של הימין.

בניגוד לניאו-ליברליזם של הימין, שמאז 1977 ביסס את בריתו עם המעמדות העממיים על שיטת מגנוני הפיצוי, השמאל הניאו-ליברלי, לא זו בלבד שלא הציע כל חלופה למנגנוני-הפיצוי, אלא שהוא הגדיר את עצמו דרך שלילתם. כך, הוא התנגד להתנחלות בשם השאיפה לשלום ולמגזור בשם הממלכתיות. ואולם, דווקא הסירוב להקנות למושגים "שלום", "ממלכתיות" ו"דמוקרטיה", משמעות כלכלית-חברתית, המנוגדת למנגנוני-הפיצוי, הם שצבעו אותם כשיקולים מעמדיים. השלום, הממלכתיות והדמוקרטיה שלהם הטיף השמאל נתפסו כטיעונים חסודים של המעמדות המבוססים שנועדו לפגוע בהישגים שהימין סיפק למעמדות העממיים באמצעות ההתנחלות, המגזור והנאמנות. כך, תרם העיוורון המעמדי של השמאל בעבר להמשך הכיבוש ולהעצמת הניאו-ליברליזם, כשם שהעיוורון המעמדי של "הדמוקרטים" בהווה מסכל את המאבק בהפיכה-המשטרית ובסקטוקרטיה, בחוק ההשתמטות ובתוכנית ההכרעה.

ד. חשיבות השיקול המעמדי דווקא בעיני הימין

בניגוד ל"דמוקרטים", ובהמשך למדיניות מנגנוני-הפיצוי, סוגיות כלכליות-חברתיות תופסות מקום מרכזי בקמפיין של נתניהו. לאחר שזיהה את מדיניותה התאצ'ריסטית כנקודת התורפה של "ממשלת השינוי", הוא ניהל במערכת הבחירות של 2022 קמפיין פופוליסטי שבמרכזו עמדו הבטחות לחינוך חינם לגילאי 0-3, הקלות בארנונה ובמשכנתא, תעריפי חשמל ומים מוזלים לנזקקים ועוד. גם את הקמפיין של הבחירות הבאות מתכוון נתניהו לנהל סביב נושאים כלכליים-חברתיים: יועצו הכלכלי, אבי שמחון, הציע לסבסד את תשלומי המשכנתא שעלו ולהגביל את שכר המנהלים של חברות המזון, המייקרות את האוכל לעניים. יו"ר ועדת הכספים, חנוך מילוויצקי הציע להעלות את המיסים על הבנקים כדרך להגדלת הכנסת המדינה ולהטיל עליהם פיקוח אגרסיבי כדי שלא יגלגלו את עלויות המס על הצרכנים.

על החשיבות שמקנה הימין לשיקולים מעמדיים וכלכליים מלמדת העובדה שהוא ממסגר את התעמולה שלו בנוסחה הפופוליסטית של "האליטות" נגד "העם". כך, כדי להבטיח את תמיכת המעמדות העממיים בנתניהו, מרבה ערוץ 14 לעסוק בפערים הכלכליים-חברתיים, תוך טשטוש אחריות הימין להיווצרותם. הערוץ הפך למדורת השבט של הימין לא משום שהוא מהדהד את דף המסרים הביביסטי, המשופרר גם בערוצים אחרים, אלא כי הוא אורג את מסריו הפוליטיים אל תוך היגיון-על הפופוליסטי. נוסחת הקסם של הערוץ היא הצגת כל תופעה דרך עדשת הניגוד הפופוליסטי בין המעמדות העממיים לבין קציני צהל, שופטים, טייסים וכד', תוך שהוא מציע את נתניהו כמפתח לשוויון חברתי.

נציגי המחאה חוברים לדמוקרטים. הסוגיות הכלכליות נותרו בשוליים (מקור: "הדמוקרטים")

ה. מדינת רווחה היא פתרון, לא מכשול

הקונספציה המנחה את קמפיין "הדמוקרטים" מבוססת אפוא על עיוורון מעמדי שסופו אסון פוליטי. מחשש שווא לקומם את תומכיהם במעמדות המבוססים, מסרבים "הדמוקרטים" להציע כינון מדינת רווחה אוניברסלית כדרך לייתר את מנגנוני הפיצוי המגזריים של הימין, וכדי לכונן ברית כנגדו עם המעמדות העממיים.

 מלכודת הזהויות שבתוכה מתפתלים "הדמוקרטים", הייתה תירוץ היסטורי לכישלונותיו של השמאל. הדבקות בקונספציה זו במאבק הנוכחי על הדמוקרטיה הישראלית היא מתכון לניצחון נתניהו.

ללא העברת מצביעים מאשכולות 4-7, ל"למחנה הדמוקרטי-ליברלי" אין כל סיכוי לנצח. והואיל וההצבעה בישראל היא מעמדית בעיקרה, הדרך לרכישת אמון המעמדות העממיים ולכינון ברית פוליטית משנה מציאות איתם, עוברת דרך מדינת הרווחה. כלומר, לא רק שהסוציאל-דמוקרטיה ומדינת הרווחה אינן מכשול על דרכם של "הדמוקרטים", היא הדרך להגדלת חלקם ב"מחנה הדמוקרטי-ליברלי". במקום להתקוטט עם לפיד ואייזנקוט על תמיכת המעמדות המבוססים, הרי שבסיוע היסוד הסוציאל-דמוקרטי שבמפלגה, יכולים "הדמוקרטים" לפנות למעמדות העממיים באשכולות 4-7 וכך להגדיל את המפלגה והמחנה.

ואולם, הנהגת "הדמוקרטים", למעט בודדים, מבוצרת בקונספציה מעמדית מופרכת וקצרת הרואי, שמסרבת להכיר במציאות ומעקרת את יכולותיה של המפלגה לשנות את יחסי הכוחות הפוליטיים ולבלום את המשך ההתדרדרות של ישראל במדרון הפשיזם והטיהור האתני.

לאור מצב זה, זה תפקידם של חברי "הדמוקרטים" הוא להראות להנהגת המפלגה את הדרך. ממש כפי המחאה סירבה לקבל את ההפיכה, על חברי "הדמוקרטים" לסרב לקבל את הקונספציה, ועליהם לנצל את הדמוקרטיה המפלגתית כדי להשתחרר ממנה. זו לא תהיה עוד קטטה מפלגתית שממנה חוששים חברי "הדמוקרטים", זה יהיה מאבק חיוני להצלת הדמוקרטיה הישראלית.  

דני גוטוויין הוא פרופסור בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה