הסיבכית התיישבה להטיל ביצים בקן העגול והמרופד שלה. הביצים שלה כחולות. תכלת-כחול, יפהפה. לפני שהיא מתיישבת לדגור, עפה רגע מהקן לקחת לעצמה קצת אוכל או משהו.

לרגע הזה בדיוק חיכתה הקוקיה שעמדה ותצפתה מענף גבוה. באותו הרגע ה"ריק", נכנסה לקן והטילה שם עוד ביצה. גם הביצה שלה היתה כחולה אבל הרבה יותר גדולה מהביצים של הסיבכית. העניין הוא, שהסיבכית חזרה לקן והתחילה לדגור ולא שמה לב שמשהו פה לא בסדר.

הגוזל של הקוקיה בקע ראשון, הוא צריך פחות זמן דגירה. הוא ישר פער את המקור שלו וסיבכית האמא וגם האבא האכילו אותו כי פה פעור של גוזל, לא חשוב איזה, ישר מעורר בהם את האינסטינקט ההורי.

בינתיים בקעו גם שאר הביצים אבל גוזל הקוקיה, שהיה הרבה יותר גדול וחזק מהם סילק אותם והפיל אותם מהקן. ההורים ניקו את הקן מהלשלשת שלו (גם זה אינסטינקט הורי) והביאו לו תולעת, והוא לקח מהם את התולעת בשמחה בעודו דוחף את אחרון הגוזלים מהקן החוצה. הגוזלים המתים של הסיבכית שכבו על הארץ ללא רוח חיים.

זהו. זה מה שראיתי כשדיוושתי על האופניים. בסוף הסרט הקריין אמר, ככה הטבע דואג שהחזקים ישרדו. אם הם כל כך חזקים, למה הטבע צריך לדאוג להם?!

 אני שונאת את הקוקיה. אני מתאבלת על הסיבכים החמודים. אני רוצה שמישהו יזהיר בבקשה את הסיבכית בפעם הבאה כשתטיל ביצים. אני יורדת מאופני הכושר.

אני שונאת את הקוקיה. אני מתאבלת על הסיבכים החמודים (מוויקיפיקי)

פרק מספר שיראה אור השנה