בעקבות ספרו של אל"מ ד"ר אורי דרומי (2026, הוצ' ידיעות ספרים)

כללי

לאחרונה התחלתי לקרוא את ספרו המצוין של אל"מ ד"ר אורי דרומי ״אלג'יריה זה כאן? מה ניתן ללמוד מניסיונם של הצרפתים לשלוט על עם אחר״". זהו אוסף של מאמרים על היבטים שונים של המלחמה באלג׳יר בין השנים 1962-1954, שהובילה בסיכומו של דבר לנסיגת צרפת מהקולוניה האחרונה שהייתה לה בצפון אפריקה.

ישנם הבדלים רבים בין השליטה של הצרפתים באלג'יריה שנמשכה 132 שנים (1962-1830) לבין השליטה של ישראל בשטחי יהודה ושומרון ועזה מאז  1967 – בעיקר בהיבטים הפוליטיים וההיסטוריים וגם האסטרטגיים - אבל ישנם גם הרבה קווי דמיון.

המשותף לשני המקרים:

         •  גם כאן וגם שם המתנחלים הרגישו בכל ליבם שזה ביתם וארצם ולא היו מוכנים לוותר עליה.

       • בשני המקומות היכולת של המתנחלים לשרוד דרשה משאבים כספיים ניכרים והתאפשרה רק בזכות הגנת הצבא.

         • בשני המקומות האוכלוסייה המקומית – הערבים – נאבקו על זכותם הלאומית להקים מדינה.

הספר "אלג'יריה זה כאן?" קווי דמיון למצב של ישראל ביהודה ושומרון

***

ברצוני להציג את דעתי על מספר היבטים אסטרטגיים שרלוונטיים עבורנו כאן:

1. הטראומה של הפינוי

הפינוי של גוש קטיף היה אסון לכל המתיישבים וקרע חברתי. אבל במספרים מוחלטים, מדובר על סדר גודל דומה לפינוי המתיישבים מסיני לאחר הסכם השלום עם מצרים. גם שם פונו אלפי אנשים, העיר ימית הוחרבה עד היסוד, שדות תעופה ובארות נפט הועברו למצרים.

מבחינה אסטרטגית, חצי האי סיני היה חשוב לאין שיעור יותר מאשר רצועת עזה. גם כתווך אסטרטגי מול הצבא המצרי וגם מבחינת כלכלית.

מהבחינה הדתית, רצועת עזה נחשבת אמנם כחלק מארץ ישראל בעוד הקדושה של הר סיני היא זמנית, ״קדושה לשעתה״ הקשורה למעמד מתן תורה, אך הנימוק הדתי אינו נימוק מכריע, בהתחשב בכך שחלקים נרחבים מארץ ישראל התנכ"ית שקדושתם רבה אף יותר נמצאים בשליטת הרשות הפלשתינית.

יחד עם זאת, הטראומה שנושאים איתם המתנחלים בעקבות הפינוי מרצועת עזה, היא אחת הסיבות לתחושת הזעם שהם מרגישים כלפי מערכת המשפט וחוגי השמאל שמעצבת את הפוליטיקה הישראלית. וזאת, על אף שבשני המקומות מנהיגי הימין הלאומי הם אלו שהובילו לפינוי המתנחלים - בגין ושרון מסיני ורצועת עזה, גנרל שארל דגול מאלג׳יריה.

2. החשיבות הביטחונית לכאורה של גוש קטיף

אחד הנרטיבים שאנחנו שומעים מאז ה-7 באוקטובר הוא שאם לא היו מפנים את ההתנחלויות בגוש קטיף, לא הייתה מתרחשת התקפת החמאס. להנחה זו אין בסיס.

אחת הסיבות העיקריות לקריסת ההגנה בעוטף הייתה היעדר כוחות צבא זמינים! הגורם העיקרי לכך היה תעסוקתם של רוב כוחות צה״ל הסדירים בהגנה על התנחלויות ביהודה ושומרון.

לכן לא רק בעוטף לא היו כוחות, אלא גם בצפון לא ניתן היה להגן על הגבול מפני תקיפה של כוחות רדואן, שהיו מוכנים להתקפה וכיבוש הגליל עם כוחות בהיקף של שתי דיביזיות, עם 10,000 לוחמים מאומנים וחמושים.

אם הייתה מתרחשת פלישה בצפון (כפי שאכן תוכנן), היה מתפתח איום קיומי חמור ולא היינו מצליחים להחזיר את השליטה לידינו תוך 24 שעות כמו שהצלחנו בעוטף – למרות נוכחותם של עשרות ישובים ישראליים ושליטה ישראלית מלאה באזור.

באותה המידה ראוי גם לזכור שיישובי העוטף שנכבשו לא הצליחו להגן על עצמם לבדם ב-7 באוקטובר, ואין שום עדות לכך שהתנחלויות בעזה (אם לא היו מפונות) היו מסוגלות להגן על עצמן במקרה שהחמאס עם אלפי לוחמיו היה תוקף אותן באופן ישיר, או לחילופין שהן היו מונעות את תקיפת החמאס על יישובי העוטף.

את זה בדיוק הבין שרון, כאשר הגיע למסקנה שצה"ל לא מסוגל להגן על גוש קטיף והחליט לקצר את קו ההגנה ולצאת מרצועת עזה וצפון השומרון.

3. חשיבותן האסטרטגית של ההתנחלויות ביהודה ושומרון להגנת המדינה - האמנם?

כדי לבנות מערך הגנה יעיל צריך להתייחס לכמה מושגי יסוד:

         •  קו המגע – זהו הקו הקדמי שבו נמצאים כוחותינו ובו נוצר המפגש הראשוני עם כוחות האויב.

         •  קו העצירה – זהו הקו האחורי שאסור לאויב לעבור אותו בכל מחיר.

        • מרחב ההשמדה – זהו המרחב שבין שני הקווים הללו, ששם אנחנו רוצים להשמיד את כוחות האויב במידה ופרצו את קו המגע.

        • כוחות עתודה – נועדו לחזק את ההגנה במקום שצריך, או לצאת להתקפת נגד לאחר בלימת האויב.

בחינת פריסת ההתנחלויות והמאחזים ביהודה ושומרון מלמדת שהן לא מייצרות שום קו הגנה למדינת ישראל!

הן מפוזרות בשטח בצורה אקראית ויתקשו להגן על עצמן בפני התקפה מאחר ואינן בנויות במערך הגנתי. הן לא יכולות לשרוד ללא כוחות צה״ל המגינים על כל אחת ואחת מהן ושומרים על הדרכים כדי שתושביהן יוכלו לקיים חיים סדירים.

32 הגדודים (80% מהכוח הסדיר של צה״ל על פי הערכה) שהיו הפרוסים ביהודה ושומרון מסוגלים היו להגן היטב על מדינת ישראל גם ללא ההתנחלויות במידה ויהיו ערוכים במערך הגנה נכון בעומק, ועדיין היה נשאר מספיק כוח להגנת יישובי העוטף והצפון.

***

ושוב לספר של דרומי, בזבוז משאבים וריתוק הצבא הצרפתי להגנה על ההתנחלויות באלג׳יר, שלא תרמו לביטחון צרפת דבר, היו אחת הסיבות לכך שגנרל דגול החליט לסגת מאלג׳יר.

בנוסף, מעשי האכזריות של הצבא והמתנחלים כלפי האוכלוסייה המקומית גרמו לבידודה של צרפת בעולם ולמעמסה על הציבור בצרפת. אלו היו בין הסיבות המרכזיות לאיבוד אהדה כלפיהם ולפינויים של כמיליון מתנחלים מאלג׳יר.

המרד באלג'יריה. האכזריות כלפי האוכלוסייה המקומית בודדה את צרפת (מווויקיפדיה)

***

סיכום:

הקשר ההיסטורי של ישראל והעם היהודי ליהודה ושומרון הוא עתיק יומין ואינו ניתן להכחשה. גם חשיבותן של ההתנחלויות לאחיזת שטח ושמירת ריבונות ישראלית הנה בעלת ערך, על אף שתרומתן להגנת המדינה אינה מובהקת כפי שעולה מדיון זה.

אך השאלה האמיתית אינה האם ישראל זו אלג׳יריה? – ברור שישנם הבדלים עמוקים. השאלה היא האם ״...נדע פעם ללמוד משגיאות של עצמנו? ומשגיאות של אחרים?״ כפי שתוהה המחבר.

 ד"ר דני שיאון הוא בעל הבלוג "תצפית אסטרטגית"