כשהייתי ביסודי למדנו שמדינת ישראל היא מדינת רווחה. עוד לא ממש הבנו מה זה אומר. אבל זו היתה עובדה קיימת עבורנו. כמו צה"ל ושלוש רשויות. ככה פשוט – מדינת רווחה.

כשבגרתי נכנסתי לשדה הרווחה, לשירותים החברתיים. סדקים קטנים החלו להיווצר באמת המוחלטת. הפער בין המציאות של שרותי הרווחה השחוקים לבין אמונתי במדינת רווחה היה גדול. כך שגילוי המושג "מדינת רווחה נסוגה" – עשה לי סדר.

 

מדינת רווחה נסוגה - לא קורסת. לא מתפרקת בבת אחת. פשוט נסוגה.

מדינת רווחה אמורה להבטיח רשת ביטחון ממוסדת, אוניברסלית ושוויונית: בריאות, חינוך, שיקום, קיום בכבוד. היא נועדה לצמצם את התלות בחסד ולבסס זכויות. אבל בשנים האחרונות אנחנו רואים תהליך אחר – שקט, עקבי, כמעט בלתי מורגש – שבו האחריות זולגת מהמדינה אל היחיד, אל המשפחה, אל הקהילה.

 

הנסיגה הזו אינה תיאורטית.

היא מתבטאת למשל בהעמקת ההפרטה במערכת הבריאות. התורים לרפואה ציבורית מתארכים, שירותים מצטמצמים, ומי שיכול – פונה לביטוחים משלימים ופרטיים. ברגע שבו איכות הטיפול תלויה ביכולת לשלם, האוניברסליות נסדקת. הזכות לבריאות הופכת בהדרגה לשירות מדורג.

 

היא מתבטאת גם במערכת הרווחה עצמה. רשויות מקומיות, במיוחד בפריפריה, נשענות יותר ויותר על עמותות וקרנות כדי לממן שירותים בסיסיים: מועדוניות לילדים בסיכון, תכניות תעסוקה לאנשים עם מוגבלות, ליווי משפחות במשבר. במקום שמדיניות חברתית תיגזר מתכנון ארוך טווח, היא תלויה ב"קול קורא", בתרומה מזדמנת או במכרז קצר מועד. כך נוצר מצב שבו הרצף הטיפולי אינו מובטח – הוא מותנה בתקציב חיצוני.

חברה אזרחית אינה אמורה להחליף מדינה (הצילום מאיגוד העוס"ים)

***

 גם שוק העבודה משקף את הנסיגה. שיעור העובדים העניים נותר גבוה. המדינה משלימה הכנסה באמצעות קצבאות, אך אינה מצליחה – ולעיתים אינה מנסה מספיק – לייצר מבנה שכר שמבטיח קיום בכבוד מלכתחילה. האחריות מתפצלת: המדינה משלימה, המעסיק מתנער, והעובד נותר בין המערכות.

 

דוגמה נוספת היא הדיור. מדיניות הדיור הציבורי הצטמצמה לאורך השנים. מלאי הדירות לא גדל בהתאם לצורך, והמתנה לדיור ציבורי עלולה להימשך שנים. במקביל, מחירי השכירות מאמירים. משפחות רבות תלויות בסיוע חלקי שאינו משקף את מחירי השוק בפועל. במקום מדיניות דיור רחבה, אנו רואים פתרונות נקודתיים.

 

מה משותף לכל הדוגמאות הללו?

המעבר מזכות לחסד. ממנגנון יציב ליוזמה אד-הוק. מתפיסה של אחריות ציבורית כוללת להתמודדות פרטית עם סיכונים חברתיים. כשהבעיה היא בעיה פרטית זה סימן להעדר סולידאריות. אני רואה בכך גם ניכור חברתי מובנה.

 

חשוב לומר: החברה האזרחית בישראל חזקה ומעוררת השראה. עמותות, קהילות, יזמויות חברתיות – הן מקור לחוסן אמיתי. אך חברה אזרחית אינה אמורה להחליף מדינה. כאשר היא נדרשת למלא שוב ושוב את מקומה של מדיניות ציבורית, היא עלולה גם להעמיק אי-שוויון. מי שחי באזור חזק ייהנה ממערך עמותות ומעשייה קהילתית תוססת; מי שחי בפריפריה (חברתית או גאוגרפית) מוחלשת יקבל פחות. מי שמצליח לספר את סיפורו – יזכה ליותר תמיכה; מי שפחות – יישאר מאחור.

מדינת רווחה נסוגה אינה מכריזה על עצמה. היא לא מעבירה חוק שמבטל זכויות באחת. היא פשוט לא מעדכנת תקציבים בהתאם לגידול באוכלוסייה. היא משאירה שירותים ברף מינימלי. היא מעודדת "פתרונות שוק". היא מסיטה אחריות.

 

התהליך הזה מסוכן לא רק לחלשים ביותר. הוא שוחק את החוזה החברתי כולו. כי מדינת רווחה אינה מנגנון צדקה לעניים; היא הסכמה עמוקה בין אזרחים על כך שבחברה מודרנית אירועי חיים – מחלה, אבטלה, מוגבלות, זקנה, פגיעות מיניות – הם עניין קולקטיבי.

 

מדינת רווחה אינה נוסטלגיה. היא בחירה ערכית עכשווית (מאיגוד העוס"ים)

***

ומה עושים?

קודם כל, מחזירים את השפה של זכויות לשיח הציבורי. לא "סיוע", לא "הטבה", לא "פרויקט" – אלא זכות מעוגנת וממוסדת.

 

שנית, דורשים תקצוב רב־שנתי מחייב לשירותים חברתיים בסיסיים, במיוחד בפריפריה. שירות רווחה אינו אמור להיות תלוי בתרומה או במכרז קצר מועד.

 

שלישית, מחזקים את השלטון המקומי כזרוע ביצוע אמיתית – עם סמכויות ומשאבים, לא רק אחריות ללא כיסוי תקציבי.

 

ורביעית, שואלים בכל החלטת מדיניות פשוטה: האם היא מרחיבה את האחריות הציבורית או מצמצמת אותה? האם היא מעגנת זכות – או מעבירה אותה ל"שוק" ולרצון הטוב?

 

הצעד הראשון הוא לזהות את התהליך. הצעד הבא הוא לבחור לא להשלים אתו.

מדינת רווחה אינה נוסטלגיה. היא בחירה ערכית עכשווית.

 

השאלה היא אם נמשיך לסגת – או שנחליט לשנות כיוון ואולי בעתיד אפילו לשגשג.

ענבל וורטמן שהם ממושב כחל, היא מייסדת ומנכ"לית עמותת אבני דרך ויזמית חברתית