ב-1977 כבר הייתי טייס מבצעי צעיר בטייסת המסוקים 124 בתל נוף. גרתי עם אשתי במגורי המשפחות בבסיס והספקתי להוציא רישיון נהיגה, אבל לא היה לי רכב. כספי הקבע שלי הועברו אוטומטית לקיבוץ ואני חייתי בדוחק. 

יום אחד התקשר אלי מי שהיה הטייס הראשון במצובה, יעקב פרידמן (פריאל), ואמר לי שיש לו מכונית פיאט 127 שהקיבוץ העמיד לרשותו. צ'ופר מיוחד לטייסים – שהיו אז טייס אחד – כדי לשמור על קשר עם הבית. עכשיו, כאשר הוא משתחרר משירות קבע, אמר לי, הוא ממליץ שהפיאט תעבור אליי ושאסגור את הפרטים מול מזכירות הקיבוץ. למען האמת, עוד קודם קיוויתי שהקיבוץ ידאג להשוואת תנאים ויינתן גם לי רכב צנוע.

פניתי אם כך למזכירות הקיבוץ בבקשה שהפיאט של יעקב תעבור אלי וכך יהיה לי קל יותר להגיע למשק. כל אותו זמן, מתחילת קורס הטיס, נשמר לי במצובה חדר קטן ששימש אותי פעם בחודש, כאשר הגעתי לשישי-שבת. 

מספר ימים לאחר פנייתי עלה הנושא להצבעה באסיפת החברים של הקיבוץ והוחלט שאחזקת הפיאט כבדה מדי כלכלית עבור הקיבוץ. 

בתל נוף שירת גם שמעון אלקון, טייס קרב מגשר הזיו שבתיכון היה חבר לספסל הלימודים. הצעתי לו שיבקש ממזכירות הקיבוץ שלו לשאת במחצית מהוצאות הרכב ונתחלק בפיאט חצי חצי. הוא התלהב והעביר את ההצעה למזכירות גשר הזיו, שאישרה את הבקשה. העברתי למזכירות מצובה הודעה על ההחלטה החיובית של קיבוץ גשר הזיו וביקשתי שיאשרו את החלק שלי בסידור ומצובה תישא במחצית מההוצאות. 

כמה ימים לאחר מכן קיבלתי מהמזכירות מצובה תשובה: הוחלט שהפיאט 127 תעבור לרשות מרכז המשק, ברוך מצנע, ותשמש רק אותו.

ברוך מצנע. הזוכה המאושר (מארכיון מצובה)

***

 זה היה הקש ששבר את הגמל. אחרי שבמשך שנה העברתי לקיבוץ את משכורת הקבע שלי בעוד אני מתקשה לעמוד בהוצאות של מנת פלאפל, אחרי כל הגיוסים שעשיתי במשק גם במהלך קורס טיס, זה היה בלתי נסבל. הודעתי באופן מידי על עזיבת הקיבוץ.

עכשיו, כשכספי הקבע הגיעו אלי, קניתי רכב מהאח הבכור שלי. בעצם זה היה אופנוע שהוסב לרכב –  700 B.M.W. המכונית הישנה שירתה אותי כמה שנים בנאמנות.

והפיאט 127? "מה שהייתה בשבילי, עם או בלי, בלי או עם" – כבר לא הייתה שלי...

פרק מתוך הספר שבכתובים "זיכרונות ממצובה"