סיפר מתי כספי: "אני רוצה לספר לך סיפור שיפיל אותך מהכיסא, ומזל שאתה יושב... אני רוצה לספר לך על הילד מתי כספי ולימודי המוזיקה שלו בקיבוץ חניתה... אתה יושב? תקשיב...

"כשהייתי ילד רציתי ללמוד לנגן בפסנתר והאפשרות היחידה היתה ללמוד אצל מורה מפורסם בנהריה. העניין הגיע לאספה בקיבוץ והאספה החליטה שאסור ליצור 'תקדים'. מתי ירצה ללמוד פסנתר בנהריה וההיא תרצה ללמוד ריקוד בלט בחיפה וההוא ירצה ללמוד לרכוב על סוסים בעכו ולאן נגיע...

"והמורה שלי התעקש ובאספה החליטו שאלך לאבחון אצל גברת חוה דורון מקיבוץ מצובה השכן, שהייתה מורה למוזיקה ידועה בכל האזור. אותה גברת חוה דורון אבחנה שאני מאוד כישרוני והמליצה שאלמד אצל המורה בנהריה" (מתוך רשומה של חנוך סער).  

מתי כספי. המאבחנת המליצה על לימודי פסנתר (באדיבות ארכון חניתה)

***

 נעמי שמר הלחינה את כל שיריה. היא גם מיעטה להלחין שירים של אחרים, וסירבה לכל הבקשות. היא הלחינה רק את שירי המשוררים שהעריצה: ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן, רחל. אבל למתי כספי היא נתנה שירים שלה להלחנה. הוא הלחין שני שירים שלה – "שובי השולמית" ו"על ראש שמחתי". יצירה משותפת של נעמי שמר ומתי כספי, היא מפגש פסגה של גאונים. 

"על ראש שמחתי" הוא בעיניי המפתח ליצירתה של נעמי שמר. גם היא התייחסה אליו כך. כאשר הוציאה, סמוך למותה, את מבחר שיריה בספר "סימני דרך", היא פתחה אותו ב"על ראש שמחתי", ובניגוד לשאר שירי הספר, רק אותו היא פרסמה בכתב ידה. ודווקא את השיר הזה היא בחרה לא להלחין בעצמה, אלא הפקידה אותו בידיו האמונות של מתי כספי. 

נעמי שמר הייתה מבוגרת ממתי כספי ב-19 שנים, אך יש להם יסודות ביוגרפיים משותפים. שניהם נולדו וגדלו בקיבוצים – היא בקבוצת כינרת והוא בחניתה. שניהם גדלו בקיבוצים שהם סמל לאומי. 

וכמו מתי כספי - עוד לפני שהוא נולד, גם היא חוותה חוויה דומה לאספה על לימודי המוזיקה שלה. סיפור האספה על לימודיה של נעמי שמר כבר היה למיתוס לאומי. הוא היה בלב המחזה על חייה ב"הבימה" – "סימני דרך". וכך מסופר בביוגרפיה שלה, "על הדבש ועל העוקץ", מאת מוטי זעירא. 

"... הועלה נושא המשך לימודי הנגינה של נעמי אל אספת החברים בקיבוץ... החברים לא הצליחו להגיע לידי הכרעה... שבוע לאחר מכן... התקיים דיון שני בעניין באספת החברים. חדר האוכל היה מלא מפה לפה, ובני הנעורים – שלא הורשו להיכנס לאספה – הציצו מהחלונות. שוב נשמעו הטענות המוכרות: אי אפשר לוותר על אף זוג ידיים עובדות במצבו הקשה של המשק. ובכלל, לימודי מוסיקה הם פינוק בורגני, מותרות שאין מקומם בחיי הקבוצה. בקול ענות חלושה טענה אחת החברות שאמנם נעמי לא תורמת למשק היצרני, אבל לימודיה יחזקו את תרומתה לחיי התרבות של הקיבוץ... 

הדיון התארך והיה ברור כי רוב החברים נוטים לדחות את בקשתה של נעמי. המזכיר התכונן להעמיד את הנושאה להצבעה, אך אז, לפתע, קמה שרה מאירוב לדבר. אישה נמוכת קומה הייתה, עדינה, לבושת שחורים, חודשיים קודם לכן הרי קברה את בנה גור, ומאז לא יצאה מהבית. עתה נעמדה וזעקה: 'הניחו לילדה! תפסיקו לשפוך את דמה! אתם לא רואים שזה הייעוד שלה?!' דממה השתררה בחדר האוכל, ולאחר זמן-מה התעשת המזכיר, העמיד את הנושא להצבעה – ויציאתה של נעמי ללימודי המוסיקה אושרה". 

נעמי שמר. לימודי מוזיקה נחשבו לפינוק בורגני (מאתר נעמי שמר)

***

 יריב בן אהרון, ענק רוח, בן וחבר מרכזי בקיבוץ גבעת חיים מאוחד, שמאחוריו קדנציה כמזכיר הקיבוץ ועוד תפקידים רבים שמילא, פנה לקיבוץ ב-1969 בבקשה לאשר לו יציאה לשנתיים של "לימוד, התמסרות והתרכזות מלאה בעבודה רוחנית". לא "לימודים פונקציונליים" להתמחות בתחום מן התחומים הנחוצים למשק. יריב עמד בפני חבריו באספת הקיבוץ ופרס בפניהם את בקשתו. מתוך "לבו ער", הביוגרפיה של יריב בן אהרון, מאת תום נבון: "המזכיר המתין להפוגה בדברי יריב והתערב: 'ביקשו מיריב להירתם לתפקידים אך הוא סירב. ישנה דעה האומרת שעל איש הרוח העוסק בעבודה ספרותית להמשיך לתרום בתחום החברה'. החרה החזיק אחריו חבר אחר: '... אנחנו הולכים לסטיכיה של חיסול עבודת הכפיים והליכה להשכלה... אני רוצה לדעת מה תהיה השתלבותו לאחר שנתיים במשק. הוא לא חי את חיי החברה. הוא יכול לתת בוועדת תרבות או בהוראה בביה"ס'... קריאת ביניים עלתה מקהל החברים: 'ליריב יש שלושה ילדים. מי יפרנס אותם? ... האספה החליטה ברוב קולות לאשר ליריב שנתיים של 'לימודים רוחניים' ". 

***

 מתי כספי. נעמי שמר. יריב בן אהרון. בשלושת המקרים, בסופו של דבר אישרה האספה את הבקשה, אך הותירה צלקת בנפש האמן. 

התפיסה הזאת, שרווחה לאורך עשרות שנים בקיבוצים, מחייבת חשבון נפש. עד כמה הרוח הזו תרמה לשינויים הדרמטיים בקיבוץ, עד אובדן דרך. דווקא כמי שמאמין בדרך הקיבוץ השיתופי ומבכה את אובדנו, אני סבור שהנוקשות הזאת היא חלק נדבך בדרך להפרטה. 

לכאורה, אותם מתנגדים להגשמה העצמית של אותם גאונים, ביטאו את הרעיון הקיבוצי, רעיון השוויון, היו קנאים לאידיאולוגיה. אך אני רואה בתפיסה הזאת עיוות של התפיסה הקיבוצית; התפיסה של עילוי האדם, של "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו", והמרתה בשוויון טכני, שסותר במהותו את הרעיון הנעלה של שוויון ערך האדם. 

אפשר גם אחרת. יעידו על כך מאיר אריאל ושלום חנוך, בני דורו של מתי כספי, שזכו לגדול בקיבוץ משמרות שעודדם וטיפחם.

שלום חנוך ומאיר אריאל עם חנן יובל. במשמרות

 פרגנו ליוצרים (מערוץ אינסטגרם)