ט"ו בשבט של שנת 1943 הוא כמעשה בראשית. החורף, אחד החורפים הקשים שהיו, גשום, סוער וקר. הארץ מוצפת שיטפונות והגשם לא פוסק מלרדת. 

שתי משאיות מקרטעות ועמוסות ציוד, שתי פרדות וכמה עשרות בודדות של חלוצים הרועדים מקור ורטובים עד לשד עצמותיהם, עושים דרכם דרומה לעבר חבל ארץ לא נודע, בדרכים לא דרכים ובשבילים בוציים שאינם ראויים למעבר. על גבעה שוממה נוטעים הם את אוהלם הדל בחומר אך עשיר ברוח חלוצית ונשמה והשאר היסטוריה.  83 שנים של בנייה, של נשמה, צמיחה והפרחת השממה לצד מאבק עיקש של אדם על אדמתו, על ביתו ובטחון חייו רכושו ומשפחתו. 

שמונה עשורי חיים של משברים, מלחמות, שכול ומלחמת קיום מתמדת ויכולנו להם. 

כיצד החלטת האו"ם מיום כ"ט בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ובעקבותיה תוכנית החלוקה, קשורה ליישוב  קטן ובודד בצפון הנגב ששמו ניר-עם? התשובה היא מים - מקור חיים שבלעדיו מונצחת השממה ומונצח המדבר. כשהחלו הדיונים באו"ם, אז "חבר העמים" על גורל המדינה היהודית בארץ וחלוקתה לאזורי שליטה של יהודים מצד אחד וערבים מצד שני, היה  ברור שהנגב יהיה מיועד לערבים. "הם לא יהיו מסוגלים לגדל שם כלום וינציחו את המדבר והשממה עם עדריהם, לכן את הנגב נשאיר לערבים", כך נטו לחשוב הוועדות הנוגעות לתוכנית החלוקה. המוסדות המיישבים בארץ התעקשו להציב עובדות בשטח, תחת עיניהם הפקוחות והחשדניות של חיילי ושוטרי המנדט הבריטי, ששמרו על איזון אוכלוסייה בין היהודים לערבים בארץ ישראל.

 וכך, באותו בוקר גשום וסוער עלו חברי ניר- עם על הקרקע, כשנה לאחר עליית קבוץ דורות. שני ישובים עבריים בודדים בנגב, שנטעו אוהלם בשטח המדברי והשומם, ללא מקור המחייה החיוני ביותר-המים. 

את המים רכשו בכסף מהכפרים הערביים השכנים, עוג' הסמוך לדורות ובית חנון הידוע היום לשמצה, משם הובלו המים במכלית רתומה לפרד לשכנים החדשים והצמאים בניר-עם. יום יום עשתה המכלית הקטנה את דרכה לבית חנון, מלאה את תכולתה במים ושבה הביתה לניר עם.

הובלת מיכל המים מבית חנון לניר עם ב-1943

*** 

יום בהיר אחד נגלתה סמוך למקום מושבם הזמני (גבעת מקורות - המדגרה של  היום) משאבה נטושה וחלודה ללא שימוש, עובדה אשר עוררה חשד ותקווה  שפעם היה כאן מקור מים. למקום הוזעק גיאולוג רב מוניטין מירושלים, פרופסור  ליאו פיקארד, לתור אחר העדויות מן השטח ולנסות לפתור את התעלומה. במשך מספר ימים שוטט הפרופסור בין הגבעות השוממות, בסיוע "מקל  קסמים" מיוחד בו נעזר לגלות כל סימן וחשד מעל הקרקע אשר יבשר מה טמון במעמקיה, מלווה בחברנו ניסן צורי ז"ל, חסר הסבלנות, שהפציר באורח למהר כי שדה הגזר הצנוע שזרע שעות קודם הולך ומתייבש... הקונפליקט שכמעט  פרץ בין השניים לא גרם לשינוי בהתנהלותו של הפרופסור הקפדן ובעל המזג  האירופי, אשר זיהה מקור מים וחתר לדייק במיקומו. ואז, בשלושה אתרים  ברדיוס של פחות מקילומטר מצא פיקארד סימן למקור מים והורה מייד לבצע  קידוחים.

בניר-עם לא ישכחו לעולם את זרם המים הראשון שפרץ ממעמקי האדמה ולאחר מכן בשני הקידוחים הנוספים.

 ״רון קילוח בצינור״ בשדות ניר עם ב-1944

 ***

נבנתה מיד בריכת איגום גדולה הקיימת עד היום ואשר לימים נודעה בשם "אתר המים והבטחון" (אליה הוזרמו מים מהבארות בעזרת משאבות ענק) קיימות  עד היום, סמוך לאותה בריכה ומשם, בשני נתיבים ובעזרת צינורות של 6 צול  שהובאו במיוחד מלונדון, (ששימשו בתקופת הבליץ הגרמני על לונדון לכיבוי שריפות  מההפצצות הכבדות), אשר נפרסו לעבר הנגב בשני נתיבי הובלה. עובדה זו אפשרה במוצאי יום כיפור של שנת 1946 לעלייה בחשאי ובחשיכה של "11 הנקודות" בנגב, כשמקום יציאתם לדרך היה בניר-עם. 

שמות הישובים שהוקמו אז: קדמה, חצרים, משמר הנגב, שובל, כפר דרום, נירים, תקומה, אורים, נבטים, גלאון ובארי. גם עובדה  זו לא שכנעה לגמרי את אותה ועדה באו"ם שדנה בגורל הנגב ולכן נשלחה משלחת מיוחדת בראשות הנציג השוודי סנסטרום, "ועדת אונסקופ", שהגיעה לניר-עם לבדוק "אם היהודים לא עובדים עלינו" עם הסיפור ההזוי על מציאת מים במקום. 

אנשי הנציג השוודי ניסו לתלוש כמה שתילים, בחשד שאולי "הללו תקועים סתם  באדמה כדי להטעות אותנו..." וראה זה פלא, "זה אכן אמיתי!" צעק סנסטרום בהתלהבות ובקולי קולות, שגברו אפילו על שאון זרם מים ששטף את האדמה.

עם אוסף הראיות והעובדות שאסף הנציג השוודי מהשטח והביאם כהוכחה ניצחת לאו"ם, כבר אי אפשר היה להתווכח ובכ"ט  בנובמבר 1947, במסגרת ההחלטה על הקמת המדינה היהודית, נקבע כי ניתן להפריח את הנגב וליישבו ואת זה יכולים לעשות  רק היהודים, ולכן הנגב יהיה שייך להם.   

 ראש המשלחת מהאו״ם, השוודי סנדסטרום (מימין) עם סייפן שקטף

 יגאל כהן, הוא חבר ניר-עם. התמונות מהמוזיאון הארכיוני של הקיבוץ