בחלק מהקיבוצים היה מנהג קונדסי להסתנן בלילה אל חדרי השינה (או אל המאהל, אם זה בטיול) של ילדי הכיתה שמעל או מתחת לכיתה המבַצעת, ולצבוע את פניהם במשחת שיניים או במשחת נעליים. בכל בית ילדים הייתה גם משחת נעליים לצחצוח נעלי העבודה הגבוהות (בחום לבָּנים ובאדום לבָּנות), נעלי השבת, או הסנדלים. הילד התורן צחצח את הנעליים של כל ילדי הכיתה, ונעל או סנדל שנקרעו הובהלו אל הסנדלר של הקיבוץ, לתיקון.

בכל אופן, מבצע הצביעה דרש תכנון ויכולות קומנדו מרשימות, שרק בודדים ומובחרים, בעלי כישורים מתאימים, היו מסוגלים לבצע מבלי להיתפס בטרם הושלמה המשימה. היה לי ברור שדודי ואני צריכים להוביל את המבצע הזה. לחוליה שלנו צירפנו עוד קומץ נועזים ונועזות מהכיתה והוחלט על שעת השין – 03:00 בלילה.

בשעה היעודה התעוררנו מצלצול השעון המעורר, הצטיידנו בשפופרות של משחות שיניים ומשחות נעליים והתחלנו לנוע לעבר היעד – כיתת שקד שבצריף השוודי, ליד משק הילדים, במרחק כ-100 מטר מהכיתה שלנו.

יצאנו חרש בטור, בחשיכה גמורה, לעבר כיתת שקד. ידעתי שדודי ושאר הנועזים מאחוריי כל הזמן, ופתאום ראיתי שגם דני, הכלב של הכיתה, הצטרף אלינו. ביקשתי מדני שלא יעבור אותי ויהיה בשקט. ידעתי שאפשר לסמוך עליו, הוא הבין כל מילה שלנו!

 כשיתעוררו, ילדי שקד יוכו בתדהמה ממראה עיניהם (עיצוב GPT)

***

הצריף השוודי היה מהמבנים הבודדים בקיבוץ שנבנו בשני מפלסים. עלינו במדרגות בשקט, אל הקומה השנייה. האדרנלין הציף את הגוף. פתחתי את ידית דלת הכניסה של כיתת שקד בעדינות של חתול. בית הילדים היה דומם. נכנסנו בהליכה זהירה ושקטה, ומבלי להשמיע שום אוושה או רחש פנינו בזה אחר זה לחדרי השינה של בני ובנות כיתת שקד. צבענו את כולם במשחות שהיו לנו ואף אחד מהם לא התעורר.

כשסיימנו חזרנו שקטים ובוטחים לבית הילדים שלנו, התפזרנו למיטות וחיכינו לבוקר.

ידענו שעם שחר ילדי כיתת שקד יקומו ויוכו בתדהמה ממראה עיניהם כשיביטו בחבריהם ובעצמם.

המבצע הוכתר בהצלחה רבה!

בבוקר התעוררו ילדי כיתת שקד ונדהמו ממראה פניהם. הם כעסו מאוד ורצו לנקום בנו, בכיתת אשל, אך לא הייתה להם היכולת המבצעית למעשה הנקמה.

פרק מתוך הספר שבכתובים - "זיכרונות ממצובה"