חורף 1972 היה סוער במיוחד: בתים איימו לקרוס, עצים התמוטטו, הכינרת גלשה על גדותיה וסכר דגניה נפתח לרווחה.  היה זה מזג אוויר קיצוני שנתן פייט לא רע לחורף 1950 האיום, זה שהשליג את ארצנו הענייה.

חורף 72 תפס אותי במקום הכי לא סימפטי: שרתתי באותה עת כלוחם בגדוד 50 התובעני, הלא הוא הנח"ל המוצנח ששמו הלך לפניו.

יש לציין: הדרך להפוך חייל לצנחן גיבור, הינה דרך חתחתים, מפרכת וקשוחה. שום מזג אוויר, קיצוני ככל שיהיה, לא ישנה כמלוא הנימה את תוכניתו הסדורה של המג"ד הדקדקן , סגן אלוף אמנון ליפקין-שחק.

מרבית הימים חלפו עלינו במאהלי שדה נודדים ובוציים ואת הבסיס בבית-סחור שבשטחים, בקושי ראינו. בתום האימונים המפרכים ישנו באוהלי -סיירים שהתעופפו להם מדי פעם ברוח. יום רדף יום, האימונים התעצמו וגילינו על בשרינו, כי לכוח הסבל אין גבולות.

 והנה, מסתבר כי גם בשיא השפל לא מזיקה לבן-אדם טיפונת של מזל. מה קרה, אתם שואלים? סבלנות, מה בוער?

הכל התחיל באחת ההפוגות בהן נערכה הפלוגה שלנו לתרגיל מורכב הכולל מטח אש כבד,  בשילוב הפלוגה המסייעת. זה עתה סיימנו אימון מוצלח על "יבש", ופנינו דרוכות לפקודת ההסתערות של התרגיל הרטוב הגדול. להפגת המתח, אי-משם נשלף כדורגל מרופט שאבד עליו כלח. נו, באמת, מישהו במצבנו יכול להרשות לעצמו לעקם את האף ולהכריז: בכדור כזה כף רגלי לא תיגע?!

אלתרנו שערים, התחלקנו לשתי קבוצות והמשחק התחיל. למזלי הטוב, במשחק הקצרצר שנועד גם להפיג את הקור, הלך לי קלף משוגע והבקעתי בצרורות. מי שצפה בנו בלי ידיעתנו, היה הרס"פ הקשוח, הרצל סולימני מאשקלון, אושיית כדורגל בפני עצמה.

האימונים המפרכים נותנים את אותותיהם ומשפרים ללא היכר את רמת החיילות. בשעות הפנאי המועטות יש מקום לשירי הקנטה ולעג ל-2 גדודי הצנחנים המקבילים, אבל החורף האיום לא מתכוון להעלם למגינת ליבנו.

והנה זה מגיע: באחד ממסדרי הבוקר אי שם בהרי חברון, פונה אליי סמל המחלקה הקשוח, יונתן שלוסברג: "קליין (שם משפחתי הקודם), בסוף היום תזדכה על הציוד, ותתייצב מחר ב-08:00 בדיוק בבית החייל בירושלים."

חומי קינן. הניצחון - 3 לילות שינה על סדינים  צחים 

(התמונה מארכיון ראש הנקרה)

***

 מה? מו? אף אחד מהסגל לא מיהר לנדב פרטים. רק בסוף היום נודע, מדוע מזלי שפר עלי. זוכרים את משחק הכדורגל ההוא בהפסקה לקראת תרגיל האש הגדול? לא יודע מה אתכם, אבל סולימני הרס"פ זכר ועוד איך. נבחרתי לסגל הכדורגל של גדוד 50, והנבחרת שלנו יועדה לשחק מול נבחרות של 3 הגדודים האחרים בחטיבה.

בתקופה ההיא שלטו מאבקי אגו מטופשים בכל חילות- צה"ל, ואני, החייל שנשלף ל-3 ימים מהאימונים הרוויים בבוץ, מה אכפת לי ממריבות הגנרלים הילדותיות? שיריבו אם זה עושה להם טוב.

על תוצאות הטורניר היוקרתי בין גדודי הצנחנים לא ארחיב את הדיבור. נכון, חטפנו על הראש בכל משחק, אבל שוו בנפשותיכם איזה כייף זה לישון 3 לילות רצופים במיטה עם סדינים נקיים, תחת קורת גג לא דולף וארוחות מסודרות,  בעוד חבריי לפלוגה ממשיכים באימונים הבלתי מתכלים...

וכמו שבומבה צור נהג לשיר ב"גבירתי הנאווה", לפעמים הבן אדם זקוק רק לטיפ טיפת מזל והטיפה ההיא נחתה בול על ראשי בינות הממטרים הסוערים של חורף 72.