לזכרו של דוד עתיד

 

בשנת 2007, בהיותי שחקן בתיאטרון הקהילתי של מתנ"ס הגולן, העלינו הפקה שנקראה "שיגעון של דמויות". 

בניגוד להפקות האחרות, לא הייתה זו הצגה שלמה, סיפור עם התחלה אמצע וסוף, אלא מקבץ של מונולוגים, הצגות יחיד קצרות, של כל אחד מחברי הקבוצה. חלק מן המונולוגים היו טקסטים קיימים, מתוך מחזות או יצירות ספרות, וחלקם היו מקוריים. 

במונולוג שכתבתי, גילמתי פוסט טראומתי, אדם שחווה הלם קרב. חוויות המלחמה שעליהן ביססתי את הטקסט שלי, היו ברובן חוויות אותנטיות שחוויתי בלבנון, 25 שנים קודם לכן. כך גם שמותיהם של ההרוגים, שראיתי בכך הזדמנות להזכיר את שמם, כחוב של כבוד. אך באופן אישי לא חוויתי הלם קרב וככל הידוע לי גם לא איש מחבריי. את ההשראה לדמות קיבלתי מבן דודי, שנפצע פיזית ונפשית במלחמת שלום הגליל, ודרכו נחשפתי לעולם הקשה הזה של הפגיעה הנפשית. הוא לא חזר שלם בגופו, אך תמיד אמר שהרבה יותר קשה העובדה שהוא לא חזר שלם בנפשו. השראה נוספת הייתה המשורר והסופר אלישע פורת, שחווה הלם קרב במלחמת יום הכיפורים, ומספר סיפורים שכתב, כמו "סינדרום ירושלים" ו"הקצין האילם" עסקו בכך. בהשראת דמויותיהם, המוטו של גיבור המונולוג היה, שהוא נשאר שם. כל חבריו חזרו, גם גופו חזר, אך הוא עדין שם, בלבנון, במלחמה. 

היום, בעקבות מלחמת "חרבות ברזל", המודעות לנפגעי הטראומה גדולה הרבה יותר מבעבר. קראתי טענה שיש הרבה יותר נפגעי טראומה מאשר במלחמות קודמות. אני מטיל בכך ספק. אני סבור שההבדל הוא שהיום יש יותר מודעות לכך, ולכן נפגעים חושפים זאת יותר. גם צה"ל מודע לכך הרבה יותר מאשר בעבר, ובין השאר עורך סדנאות לעיבוד החוויה ללוחמים בסדיר ובמילואים.

מילכוד 22 (מתוך הסרט). כל גיבורי הסיפור חוו טראומה

***

הלם הקרב קיים מאז שיש מלחמות, כלומר מאז ומעולם. אולם לא הייתה המשגה לתופעה. דובר על כך שחיילים "השתגעו", ולבטח לא הייתה מודעות המתקרבת לזו של היום. בישראל, רק במלחמת יום הכיפורים החלה באופן משמעותי המודעות לתופעה, שהוגדרה "הלם קרב" והיום היא מוגדרת הפרעת דְּחָק פוסט־טראומטית, או פוסט־טראומה, ועל פי האקדמיה ללשון עברית – הַלֶּמֶת. במקביל, התופעה עלתה לתודעה עולמית בעקבות מלחמת וייטנאם. אולם מחקרים ראשוניים החלו כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה. 

אך עוד בטרם הנושא היה במודעות ציבורית גבוהה, הוא בא לידי ביטוי ביצירה האמנותית. בעיניי, הגיבור הראשי של הספר "מילכוד 22" מאת ג'וזף הלר, העוסק בטייסת קרב אמריקאית במלחמת העולם השניה, הוא הלם הקרב. כל גיבורי הספר חוו טראומה מתמשכת, שהתבטאה בצורות שונות אצל אנשים שונים. 

בתרבות הישראלית התופעה מופיעה במספר שירים. יהודה עמיחי לחם במלחמת השחרור ובמלחמת סיני, השתתף בקרבות קשים ואיבד חברים. ב-1962, הוא פרסם את שירו "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצֵר". 

הסיפור הוא על זוג צעירים אוהבים. הבחור התגייס לצבא, שם גולח שיערו. ואילו שערה נותר ארוך. זהו כמובן סמל, לכך שבעוד היא נשארה בחייה הקודמים, הוא עבר חוויה ששינתה אותו. אמנם השיר אינו מזכיר מלחמה, אלא את עצם השירות הצבאי, אך אני קורא אותו כסיפור של צעיר השב הביתה, לאהובתו, אחרי שחווה חוויה עזה, טראומתית, משנת חיים – מלחמה. האם הוא אותו בחור שהיא מכירה, שהיא אוהבת? אולי הוא מישהו אחר? האם היא תרצה ותוכל להתאים את עצמה לדמותו החדשה? "חזרתי אליך", הוא אומר לה, אך מיד מוסיף "אבל הייתי אחר". הוא חזר למי שהוא מכיר. אך היא כבר אינה מכירה את מי שחזר אליה, כי הוא היה אחר. "אינני שומעת אותך ברעש הגובר", היא אומרת לו. מהו הרעש הזה שמקשה עליה לשמוע אותו? מן הסתם, השינוי שחוללה בו המלחמה. 

גם יוסי גמזו כתב על מי שחזר מהמלחמה, אך כבר אינו מי שהיה לפניה, בשירו "ילדי איננו ילד", שאותו כתב במלחמת ההתשה, בשנות השישים של המאה שעברה. 

השיר עוסק במחיר הכבד שמשלם החייל, בעקבות חוויות הקרב, המלחמה, המפגש עם המוות, הפחד והסכנה. באותן שנים נכתבו שירים רבים על חיילים שנפלו במלחמה, אך העיסוק במה שעובר על החייל החוזר חי, היה חריג למדיי. גמזו כתב מנקודת מבט של הורה המספר על בנו שהלך לקרב, וחזר אחר; איבד את ילדותו. "ילדי איננו ילד עוד, ידיו נגעו בפלד … הוא שב אלי אחר כל כך … שותק אבל זוכר כל כך מילים קצרות כמו קרב וכמו מוקש... אותו תלתל אותו סנטר, ובכל זאת משהו אחר, משם מן הקווים נשקף. הוא שב אליי עם חול נודד, אבל את ילדותו איבד אי שם במוצבים ובמרדף".

דוד עתיד. שב מהמלחמה כשהילוכו כבד ואטומות פניו (צילום פרטי)

***

דוד עתיד, בן קיבוץ משמרות, שהלך בשבוע שעבר לעולמו בקיבוץ מעגן מיכאל,  כתב בעקבות מלחמת ששת הימים על אותה חוויה, הן מנקודת מבטו של הלוחם והן מנקודת מבטה של אהובתו, בדיאלוג שהם מקיימים, בשיר "הייתי נער". דוד נפצע לראשונה בשירותו הסדיר כלוחם בצנחנים ובשנית, במלחמת ששת הימים, שבה נלחם בחטיבת הצנחנים במילואים, בפריצה לירושלים. הוא כבר לא היה נער, אלא גבר בן 32, ולטענתו הטראומה של הפציעה השניה החזירה אותו לטראומה של הפציעה הראשונה, כשעוד היה נער. המלחמה ביגרה אותו באחת, הפכה אותו לאדם מבוגר, זקן. בפרספקטיבה, הוא מגדיר את עצמו הלום קרב. השיר עוסק בהלם הקרב; בפצע בנפשו של הלוחם. 

עתיד כתב את השיר בשובו מטיול של קיבוץ משמרות בגולן, מיד לאחר המלחמה. ואכן, השיר מתאר את נופי הגולן: "שלגים על החרמון מול שמש נמסים" – שנת 1967 הייתה מושלגת מאוד, וביוני היו עדיין כתמים לבנים על החרמון, כפי שניתן לראות בתמונות המלחמה. הוא מתאר עיירת רפאים, וכוונתו לקוניטרה, שתושביה ברחו ביום האחרון למלחמה. 

טיול הוא שגרה. והשיר מתאר חזרה לשגרה – "הקיץ שב למשלטיו הישנים". "הווילונות הוסרו והנייר גורד" – הווילונות של ההאפלה, ודבק הנייר שהודבק על החלונות כדי למנוע את ניפוצן ברעד ההפגזות. "הרימונים חזרו לשוק לדוכנים", כלומר שוב – רימון אינו כלי משחית במלחמה, אלא פרי מאכל בימי שלום ושגרה. גם המילואים הסתיימו. "גילחנו הזקן, גיהצנו המדים". הרחוב חוזר לעצמו – "המיני שב ומשתלט על המדים". כבר לא החיילים צועדים, אלא הפזמונים במצעדים. וברחובות שוב מוכרים פלפל ותקוות. לומדים לחזור להרגלים הישנים. העניינים חוזרים אט אט למסלולם. 

כך על פני השטח. הכל חוזר למקומו, זולת דבר אחד. "אבל פניך, נערי, נותרו שונים". הוא שר: "הייתי נער" והיא שרה "היה לי נער". הוא היה נער מאוהב, צלול היה קולו, צלולות היו עיניו. אבל הוא חזר מהמלחמה אחר. הילוכו כבד ואטומות פניו. ולמרות הכל, השיר מסתיים בנימה של תקווה, של אופטימיות, כאשר הנער שאיבד את נעוריו, פונה אל נערתו: "עכשיו חייכי אליי מוכרת ויפה". אחרי השינוי שהוא חווה, הוא נאחז במה שנשאר ולא השתנה – יופיה וחיוכה של אהובתו.

"אבל פניך נערי נותרו שונים" (מתוך הסרטון "הייתי נער") 

***

אחרי מלחמת יום הכיפורים כתבה רחל שפירא את השיר "אדבר אתך". הפעם האישה פונה אל אהובהּ ששב אליה מן הקרב, מחבקת ומכילה, בשיר שכולו חסד, עדינות ורגישות אנושית. היא אינה מציקה לו בשאלות, אינה מחרידה את בדידותו, היא זהירה, כמו מהססת, אך העיקר – היא לצדו. בין אם יאמר לה ובין אם היא תראה זאת בעצמה, כאשר מתיו יתקבצו אליו, גם היא תרכין את ראשה.

כשאתה חיוור מצער

מתחפר בשתיקתך

תן לי לדבר אליך

וללכת בין צלליך

להיות איתך. 

לא אשאל אותך מדוע

לא אחריד את בדידותך

זהירה, כמו מהססת,

באותות חיבה וחסד

אדבר איתך. 

יש בי כוח, יש בי כוח,

אל תחוס עלי

אל תפריע לקוצים שלך

לשרוט את רגלי. 

כשאתה עייף עד מוות

לא נרדם בחשכה

בשעה שסיוטיך

מרדפים חלומותיך

אשאר איתך. 

על ידך אני נודדת

בין שנתך ליקיצתך

המילים שלי שבירות הן

וכפות ידיי קטנות הן

אך הן לצידך. 

כשאראה, או כשתאמר לי

חרש, חרישי,

כי מתיך מתקבצים,

גם אני ארכין ראשי. 

***

חווינו מלחמה ארוכה וקשה בת שנתיים, וכלל לא בטוח שהיא הסתיימה. שילמנו בה מחיר כבד בהרוגים ובפצועים. וגם בפצועים רבים בנפש. היום, בניגוד לעבר, אין עוד קשר של שתיקה והשתקה, אין עוד חומה של בושה, לנוכח הפציעה הזאת. מי שנפצעו בנפשם, הם גיבורי מלחמה כמו מי שנפצעו בגופם. ולא אחת הם המשיכו להילחם עוד חודשים ארוכים, על אף פציעתם. 

חשוב שהחברה הישראלית ומוסדות המדינה יתנו לפצועים בנפשם את מלוא הכבוד המגיע להם, ואת הטיפול שהם זקוקים לו וראויים לו. 

הצד השני של ההכרה הציבורית, היא אמירה ששמעתי לא אחת – "כל מי שחווה את המלחמה הוא פוסט טראומטי". זו אמירה קשה ואינה נכונה ובעיקר מזיקה. כי אם כולם פוסט טראומטיים, כביכול, אנו מוחקים את ייחודם של מי שנפגעו באמת, וזקוקים למלוא הקשב והעזרה.