הרבה שנים לפני מעגל התנועה המפואר, עם הגינון המעוצב, עם האספלט השחור והחלק, עם המדרכות המשתלבות ואבני השפה באדום-לבן, מעברי החצייה, התמרורים והתאורה הצבעונית – הוא כבר עמד שם במלוא הדרו ועוצמתו. איזו אדריכלות גאונית. המבנה המשדר יציבות וחוזק – שתי קומות מצולעות, האחת רחבה מונחת בכבדות על הקרקע, והשנייה קטנה יותר, כאילו תלויה באוויר, בעלת אותה גיאומטריה, נשענת על שמונה עמודי בטון וראשה בשמיים. לפעמים בימי חורף גשומים, נדמה היה לנו שלא רואים את קצהו כי היה מכוסה עננים.
כשאחד המבוגרים רצה לתאר משהו באמת גבוה (גורד שחקים או האייפל, למשל) הוא היה משווה למגדל שלנו, משהו כמו "פעמיים וחצי או עשר פעמים המגדל-מים".

כשהיינו קטנים אהבנו לעלות לקומה הראשונה. היה גרם מדרגות אלכסוני ובו כ-15 מדרגות עץ שהובילו למעלה. כל מי שרצה יכול היה לעלות "ולהיות קצת יותר גבוה". לא היה שער עם מנעול ושולי הקומה היו פתוחים, ללא גדר או מעקה. אף אחד לא חשב שזה יכול להיות מסוכן.
ידענו שבתוך שתי הקומות יש מיכל מים גדול ובמשטח הבטון הייתה דלת ברזל כבדה, בעלת שני צירים, שקשה היה לפתוח וגם היא לא הייתה נעולה. פעם, אחד המבוגרים פתח לנו אותה כדי שנוכל לראות מה יש בפנים. הצצנו בפחד קל פנימה וראינו את צלליתנו משתקפת בפני המים העמוקים והרחוקים. בדמיוננו ראינו את עצמנו נופלים פנימה ו... איזה פחד.

אבל לעלות לקומה העליונה – זה היה הפחד האמתי. כילדים עמדנו ליד הסולם שראשו בשמיים ושני צינורות הברזל העגולים, שביניהם מחוברים השלבים, כמעט נפגשים שם, וחשבנו שלעולם לא נצליח לעלות עד למעלה. אולי כשנהיה יותר גדולים.
ואז, ביום-לא-שינה אחד, עלינו כמה ילדים לקומה הראשונה והחלטנו שעולים למעלה, ויהי מה. זה מבחן אומץ שמי שעובר אותו – מתקבל...
הילדים הגדולים עלו ראשונים. היה מתח רב ביציעים. הראשון עלה בזריזות מדלג על השלבים העגולים בקלות רבה. אחריו עוד כמה, שנעלמו לתוך הפתח העליון. ואז הגיע תורי. הסתכלתי למעלה – 35 שלבים, שבסופם פתח בבטון, דרכו נכנסים אל הלא נודע.

מגדל המים. להרגיש על פסגת האוורסט (באדיבות ארכיון שער הגולן)

***

"אל תסתכל למטה" - הדריכו אותי הילדים המנוסים, "אתה עלול לחטוף סחרחורת וליפול...".
אני חושב על זה – ילדים קטנים, שכל רוח יכולה להעיף אותם מהסולם, ללא מעקה ביטחון, סומכים על שרירי אצבעותיהם, תלויים בין שמיים וארץ... אבל זה היה מבצע מלא פחד והתרגשות שחייבים להצליח ויהי מה.
התחלתי לטפס, מביט למעלה, אל הפתח העליון, שם הציצו הילדים שכבר עלו וצעקו "אל תסתכל למטה רק עלינו! אחרת אתה נופל..." ואז בעידוד – "יופי, עוד קצת ואתה מגיע".
ואז הגעתי אל הפתח המיוחל ובעזרתם נפלתי פנימה אל הקומה העליונה!

הרגשתי כמו אדמונד הילארי – אני על פסגת האוורסט. ניגשנו אל החומה המקיפה את המשטח והסתכלנו סביב ולמטה. המראה היה בלתי נתפס – יכולנו לראות את כל הקיבוץ, רק את הגגות כמובן. את הגג הגדול של חדר האוכל ואת האנשים על המדרכות אי-שם למטה, ואת הילדים בתחתית הסולם, שמכאן נראו כאילו יש להם רק ראש וכתפיים. ואת תל קציר, ואת הכינרת ואת טבריה, או אולי זה בכלל חיפה או תל אביב...
במרכז המשטח היה עמוד ברזל, מעין תורן, שאליו היה מיכה נשלח כל שנה בסוף אפריל, לתלות את הדגל האדום, שהיה כנראה כל כך חשוב, כך חשבנו, שאפילו רוסיה הגדולה למדה מאתנו...
אחרי שכל הילדים עלו, התרגשו, צעקו וצחקו משמחה – הגיע הזמן לרדת. זה לא היה יותר קל, גם לזה היה דרוש אומץ וכוח, וגם פה אסור היה להסתכל למטה.
כשהגענו בשלום לקרקע מוצקה ויצוקה, הרגשנו ששום דבר כבר לא יכול לנו. היינו אלופים!

***

באחת הפעמים הבאות שהחלטנו שוב לעלות, מצא אחד הילדים דרך בטוחה יותר ופחות מפחידה – להשתחל בין הסולם ובין עמוד הבטון המחוספס, ולטפס בחלק הפנימי. כאן יכולת לעלות ללא פחד, הרוח לא תעיף, או לעצור באמצע ולעשות הפסקה ואפילו להסתכל למטה...

לימים, כשצילמתי וערכתי את אחד מסרטי ראש השנה, רציתי לסיים עם תמונה של השער עם שדרת הזיתים ורכב נוסע – היה לי ברור שהמקום המתאים ביותר הוא המגדל-מים.
תליתי את המצלמה על הכתף ב"הצלב" ועליתי בסולם.
כשהגעתי בערך לחצי הגובה, היה לי נדמה שאני שומע מישהו קורא – "אל תסתכל למטה..."