מחשבות על מדרש עתיק ומציאות חיינו

בשבוע בו הוחזר החלל החטוף האחרון רן גואילי  "גיבור עלומים", נתקלתי שוב במדרש שנשתכח מלבי על בני ישראל העומדים על ים סוף, מפוחדים ויראים. פרעה וצבאו המתקרבים אליהם במהירות ומן מצד האחר - הים המאיים. כפי שמתאר המקרא:

 

וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם, כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ [...]. וּפַרְעֹה, הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה: הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר?  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם? הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם, כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר! (שמות יד, פס' ט-יב).

 

כידוע הסבל המוכר עדיף על פני הסכנות החדשות ועל אי הוודאות הכרוכה במצב לימינלי זה. תגובת העבדים המשוחררים ברורה אך מסתבר שברגע שברירי זה גם המנהיג, משה, חסר אונים. המדרש הבין היטב את הסיטואציה:

 

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה מֹשֶׁה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יְדִידַיי טוֹבְעִים בַּיָּם וְאַתָּה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה לְפָנַי?! אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! וּמָה בְּיָדִי לַעֲשׂוֹת? אָמַר לוֹ: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ וְגוֹ׳ (שמות יד,טו-טז)" (תלמוד בבלי, סוטה, לז ע"א).

 

בעוד המנהיג נכנס ל"פריז" האזרחים, סליחה, עם העבדים, נחלץ למעשה. המדרש מספר לנו על היחיד הקופץ לפני המחנה כמו כל אותם שהגיעו לעוטף בשבעה באוקטובר. אף אחד לא שלח אותם לא את הקלמנזונים[1], לא את הסלוטקים[2] ולא את רן גואילי ועוד מאות רבות של "נחשונים". הם הגיעו מכוח הצו הפנימי כשהצבא הישראלי האדיר והמנהיגות הייתה חסרת אונים.

עמינדב קופץ למים. איזו מלחמת קרדיטים התרחשה על שפת הים (תנ"ך, עיבוד AI)

***

נוסחים רבים יש למדרש המתאר את נחשון בן עמינדב הקופץ לים. יש מדרשים המעבירים מסורת של מאבק בין השבטים: על פי אחד הנוסחים, בנימין נציג השבט הקטן קפץ ראשון לים, אך יהודה קופץ אחריו ורוגם אותו באבנים על שהעז לקפוץ לפניו. איזו מלחמת קרדיטים התרחשה שם על שפת הים. כך מסופר במסכת סוטה:

 

הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם הָיוּ שְׁבָטִים מְנַצְּחִים זֶה עִם זֶה, זֶה אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, קָפַץ שִׁבְטוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וְיָרַד לַיָּם תְּחִילָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁם בִּנְיָמִין צָעִיר רֹדֵם״ (תהלים סח, כח), אַל תִּקְרֵי ״רֹדֵם״ אֶלָּא ״רָד יָם״. וְהָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה רוֹגְמִים אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם״ (שם).

 

גם התיאור הזה כמובן פוגש את המציאות שלנו, שבה פוליטיקאים מוכנים לרגום את אחיהם, העיקר לזכות בעוד קרדיט מבוחריהם, או בעוד שעה של כותרת.

 

כנגד המסורת הלא מחמיאה לאבותינו (ולנו) מציע רבי יהודה מסורת אחרת:

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה, אֶלָּא זֶה אוֹמֵר: אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִילָּה לַיָּם, וְזֶה אוֹמֵר: אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִילָּה לַיָּם, קָפַץ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וְיָרַד לַיָּם תְּחִילָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל״ (הושע,יב,א).  

 

אבל אני רוצה לייחד את סוף דבריי דווקא על מדרש מקביל המופיע במכילתא.

 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּשֶׁעָמְדוּ שְׁבָטִים עַל הַיָּם, זֶה  אוֹמֵר: אין אֲנִי יורד תחילה, וְזֶה אוֹמֵר: אין אֲנִי יורד תחילה, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע י"ב א'): 'סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם, וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל'. מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וְנוֹטְלִין עֵצָה, קָפַץ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וְנָפַל לוֹ לְגַלֵּי הַיָּם. עָלָיו הוּא אוֹמֵר (תהלים ס"ט ב'): 'הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים! כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ' (תהלים ס"ט, ב), 'טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה, וְאֵין מָעֳמָד, בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם, וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי' (תהלים ס"ט, ג) [...] אמר הקדוש ברוך הוא: מִי שֶׁהִמְלִיכָנִי עַל הַיָּם [שבט יהודה], אֶעֱשֶׂנּוּ מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל.

 

קפץ או נפל?

קיים מתח בין הקפיצה המתוכננת לנפילה האקראית, המבטאת חוסר שליטה על המתרחש. ואולי אפילו איבוד שליטה.

 

נוסח זה, כך מסתבר, מלמד אותנו שכדי להיות רן גואילי ז"ל, משה אוחיון[3] ז"ל או אלחנן קלמנזון ז"ל, צריך נחישות, צריך יכולת וצריך אומץ, אבל גם צריך להעז ו"ליפול" לתוך המציאות הקשה, לתוך הבלתי נודע. כי מי שחושב ובוחן את כל הנתונים והזוויות לא יעז לעולם להמר ולצאת עם אקדח מביתו הבטוח להצלת אחיו הנתונים בשיאו של טבח הנורא בשמחת תורה  7.10.23.

 

כדי להיות גיבור ולקפוץ לתוך נהר האש צריך כנראה להיות גם קצת אליפלט.[4]