"משהו מסוד האדם נכנס לתוך הסמלים שלו…" (גרשום שלום)

 

מגן הדוד נולד הרבה לפני שהיהדות והתנועה הציונית אימצו אותו לחיקן; כבר לפני אלפי שנים הוא הופיע בתרבויות המזרח הרחוק – תרבויות שלמרבה הפלא משתמשות בו עד היום. בעבר, מגן הדוד נמצא בשימוש גם בקרב עובדי אלילים פגניים, בכנסיות מהמאה הראשונה לספירה ואפילו בתרבות המוסלמית.

 

בהקשר היהודי, מגן הדוד נזכר לראשונה בתלמוד הבבלי, אך לא כסמל, אלא ככינוי לאלוהים ["ברוך אתה ה' מגן דוד"]. מקור השם "מגן דוד" הוא ככל הנראה באגדה, שלפיה הסמל הופיע על המגנים של צבא דוד המלך; ואם זה לא מספיק – אפילו רבי עקיבא בחר במגן הדוד לסמל מלחמת השחרור של בר-כוכבא (בן-הכוכב) מהקיסר הרומי אדריאנוס.

אולם, לסמל יהודי מובהק, מגן הדוד הפך רק באמצע המאה ה-14; ברגע ההיסטורי שבו העניק הקיסר קארל הרביעי ליהודי פראג את הזכות לשאת דגל, והם, מצידם, בחרו בכוכב בעל ששת הקודקודים. מפראג, התפשט השימוש הרשמי במגן הדוד כסמל יהודי – אז החלה המגמה למצוא מקורות יהודיים שתומכים בכך שמקורו של הסימן הוא בית דוד. זו המגמה שהשתרשה בתודעתנו ואפשרה לנו להסתכל על מגן הדוד כסמל יהודי גרידא.

 

מגן דוד על הדגל היהודי בפראג

 

בהודו משתמשים בהקסגראם (כוכב בעל שישה חודים)  זה אלפי שנים, ואפשר לראותו גם על מקדשים עתיקים וגם בשימוש יום-יומי; בבודהיזם הוא משמש לעזר במדיטציה להשגת תחושת שקט והרמוניה, ובהינדואיזם הוא סמלה של האלה לקשמי – אלת המזל והשפע החומרי.

 

 

באלכימיה, תורת חקר החומרים שממנה התפתחה הכימיה, ניתן למצוא הקסגראמים רבים. בתורה העתיקה הזו, היו סמלים מאגיים רבים, והכוכב בעל ששת הקודקודים היה אחד  משורת הסימנים הגרפיים שבהם עשו שימוש האלכימאים: משולש אחד סימל את המים, המשולש ההפוך את האש, ושילובם זה בזה תיאר את ההרמוניה בין היסודות המנוגדים. שילובם של השניים יצר את המשושה שסימל, כך סברו האלכימאים, את מי-האש. כמו כן, בספרות האלכימית מופיע ההקסגראם גם כייצוג ל'ארבעת היסודות' – תיאוריה שלפיה כל החומר בעולם מורכב מארבעה יסודות: אוויר, מים, אדמה ואש – כך, מייצג הסמל  את כל מה שקיים. ניתן להתייחס להקסגראם כסמל האלכימי האולטימטיבי.

 

 

האלכימיה שאלה מן המסורת היוונית הקלאסית את הרעיון שלפיו הגבריות מסמלת חוכמה, בעוד שהנשיות מסמלת טבע; הגבר הוא הפילוסופיה והאישה היא החייתיות. באיור הלקוח מספר אלכימי מן המאה ה-18, נראה גבר הולך אחרי אישה. הגבר אוחז בידו עששית ועוקב אחר האישה שמחזיקה הקסגראם. הציור הזה מראה את הפילוסוף שלומד את הטבע, או במילים אחרות – את החוכמה האנושית שחושפת את רזי הקיום.

 

"הפילוסוף שחוקר את הטבע" (מספר אלכימי מ-1749, ספריית אדלשטיין להיסטוריה של המדע)

 

באסלאם, ההקסגראם ידוע כ"חותם שלמה" (ח'תאם סולימאן) ומעטר מסגדים רבים ברחבי העולם. עד שנת 1945, עיטר הסמל גם את דגל מרוקו, שלימים, מאז שהפך מזוהה עם התנועה הציונית ונעשה סמל שלו מטען יהודי, הוחלף בכוכב בעל חמישה קודקודים (פנטגרם). מאותה סיבה, פחת השימוש בסמל הזה בכלל העולם האסלאמי. גם בכנסיות מימי הביניים והעת החדשה המוקדמת ניתן למצוא את ההקסגראם – אם כי לא בתור סמל נוצרי, אלא כמוטיב עיטורי בלבד.

הקסגראם באסלאם

 

בעולם הקבלה, המגן דוד (שכונה לעיתים קרובות "מגן דוד" או "חותם שלמה" בכתבי יד עתיקים) נתפס כמפה של כוחות רוחניים. סמל המגן דוד מורכב מ-6 קודקודים ומרכז אחד (סה"כ 7). לפי הקבלה, אלו מייצגים את שבע הספירות התחתונות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות). הקודקודים הם הכוחות הפועלים, והמרכז הוא ה"מלכות" – הנקודה שסופגת את כל האנרגיה ומביאה אותה לידי ביטוי בעולם הזה. המשולש שקודקודו פונה מעלה מייצג את "אתערותא דלתתא" (התעוררות מלמטה) – השאיפה של האדם והעולם הגשמי לעלות אל הרוחני. המשולש שקודקודו פונה מטה מייצג את "אתערותא דלעילא" (התעוררות מלמעלה) – השפע האלוהי היורד לעולם. השילוב ביניהם יוצר הרמוניה ואיזון.

 

בספרות ה"קבלה המעשית", המגן דוד נחשב לכלי הגנה מפני מזיקים. השם "מגן דוד" עצמו מרמז על התפיסה שהאל הגן על דוד המלך בקרבותיו, והסמל הוא הייצוג החזותי של אותה שמירה אלוהית.

***

בעת החדשה עם האמנציפציה, חיפשו היהודים סמל שיהיה מקביל לצלב הנוצרי. המגן דוד נבחר בשל פשטותו והיעדרותו מהקשרים עבודת אלילים ישירים, והפך לסמל של בתי כנסת ומוסדות קהילתיים.

 

המשמעות של הסמל הועמקה על ידי הוגים ורבנים שראו בו ביטויים תיאולוגיים וקוסמיים: כך למשל המהר"ל מפראג ראה במבנה המגן דוד ייצוג של השלמות והאחדות. ששת הקודקודים מייצגים את רוחות השמיים (צפון, דרום, מזרח, מערב, מעלה ומטה), כשהמרכז המשותף מאחד את הכל תחת השגחת האל. פרנץ רוזנצווייג בספרו הפילוסופי "כוכב הגאולה", השתמש במבנה המגן דוד כדי לתאר את היחסים בין אלוהים, אדם ועולם. משולש אחד מייצג את היסודות הללו, והמשולש השני מייצג את הקשרים ביניהם: בריאה, התגלות וגאולה. ל-גר"א (הגאון מווילנה) מיוחסת הפרשנות לפיה המגן דוד מסמל את הקשר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, ובין הנגלה לנסתר.

 

החל מהמאה ה-19, המגן דוד הפך לאלמנט דקורטיבי מרכזי באמנות היהודית. באמנות בתי כנסת: הוא מופיע על פרוכות, ארונות קודש, וחלונות ויטראז' (כמו בבית הכנסת הגדול בבודפשט). באמנות המודרנית ציירים כמו מארק שאגאל שילבו את המגן דוד ביצירותיהם כסמל לזהות ולגורל היהודי. שאגאל השתמש בו כדי לעגן את הדמויות המרחפות שלו בתוך ההקשר התרבותי של העיירה היהודית.

 

הפיכת המגן דוד לסמל ציוני לא הייתה מובנת מאליה. היו שחשבו על סמלים אחרים (כמו שבעה כוכבי זהב שייצגו את שבע שעות העבודה ביום לפי חזונו של הרצל). תהליך בחירת הדגל (1897) בקונגרס הציוני הראשון: דוד וולפסון הציע את ה"טלית" כבסיס לדגל. הוא שילב את פסי התכלת עם המגן דוד שהיה כבר מוכר כסמל יהודי בקהילות אירופה. הבחירה הייתה פוליטית-תרבותית: ליצור סמל שיאחד בין דתיים לחילונים.

נקודת המפנה הדרמטית ביותר בהיסטוריה של הסמל היא השימוש בו על ידי הנאצים. הם בחרו בסמל המגן דוד כדי לבזות את היהודים, תוך שימוש בצבע צהוב (שנחשב בהיסטוריה הנוצרית לצבע של בגידה).

 

  

טלאי צהוב במרחב הדובר צרפתית                                  אישה יהודייה ובתה ברחוב בברלין, 1941 

בתהליך השיקום לאחר המלחמה, חל "היפוך סמלי". ניצולי שואה ולוחמים יהודים אימצו את המגן דוד בגאווה כמעשה של התרסה. מה שהיה אמור להיות אות קלון הפך לאות גבורה.

***

בשנת 1948, מיד אחרי הכרזת העצמאות, התעורר פולמוס ציבורי סביב עיצובו של דגל המדינה החדשה. בתנועה הציונית חששו שאם דגל המדינה יהיה זהה לדגל התנועה הציונית; כלומר, כחול לבן ומגן דוד במרכזו, הדבר יעורר התנגדות בקרב חברי התנועה בתפוצות, כמו גם בקרב מתנגדי הציונות. לאור החשש הוציאה ממשלת ישראל "קול קורא" לעיצוב דגל חדש למדינה היהודית שרק קמה.

 

164 אמנים וגרפיקאים נענו לאתגר והגישו כ-400 הצעות לוועדת שרים שהוקמה במיוחד לטובת הסוגייה. אחת ההצעות הבולטות הייתה של הגרפיקאי והמעצב אוטה וליש, שכללה דגל עם שני פסים כחולים ובניהם שבעה כוכבי זהב שסימלו שבע שעות עבודה יומיות, בדומה לחזונו החברתי של הרצל עבור המדינה היהודית. קמה סערה ציבורית. מגן דוד הוא סמל דתי ולאומי, טענו המבקרים. בר כוכבא דהר בראש צבאו עם מגן דוד, האר"י הקדוש קבע אותו כאייקון מיסטי, ודוד המלך, כך טוענות האגדות, נלחם באויבים הצרים עליו בעודו נושא על מגינו סמל מגן דוד. הלחץ הציבורי הצליח וב-28 באוקטובר 1948 בחרה מועצת המדינה את הדגל הציוני שבמרכזו מגן דוד כדגל הרשמי של מדינת ישראל. למרות הגישה הסוציאליסטית של שבע שעות עבודה, מדינה מקימים כנראה לאור סיפורי גבורה הרואיים ולא עם חזון על מדינת רווחה. 

 

באמנות המודרנית, המגן דוד משמש לעיתים קרובות לחקירת זהות מורכבת. כך למשל דני קרוון האמן והפסל הישראלי השתמש בצורות גיאומטריות בסיסיות, כולל רמזים למגן דוד, ביצירות סביבתיות כדי לחבר בין הנוף לזהות הלאומית. גם יצירותיו של דוד גנתון על דגל ישראל המכיל מגן דוד מתכתב עם הזהות הלאומית ושואל עליה שאלות.

מגן דוד במיצב של דני קרוון על השואה במכון ויצמן (צילם: עודד ישראלי)

 

דוד גנתון – דגלים

 

בארכיטקטורה של בתי כנסת מודרניים, אדריכלים כמו פרנק לויד רייט (בבית הכנסת "בית שלום") השתמשו במבנה המשולשים כדי ליצור חללים שמעוררים תחושת התעלות רוחנית דרך גיאומטריה ולא דרך קישוטים עמוסים.

 

דגם של בית שלום בפילדלפיה

 

פנים בית הכנסת בית שלום

 

באמנות פופ (Pop Art), אמנים ישראלים עכשוויים משתמשים במגן דוד בצבעים עזים ובקולאז'ים כדי לבחון את מקומו של הסמל ביומיום הישראלי – לעיתים כסמל מקודש ולעיתים כמותג מסחרי או פוליטי או בבירור הזהות.

***

באפריל 1959 דרשה לשכת החרם הערבית מחברת השעונים השוויצרית "Ardath" להסיר מהלוגו שלה את סמל המגן דוד, מאחר ומדובר בסמל יהודי דתי עתיק. זמן לא רב לאחר מכן פרסם שליח "מעריב" בלונדון, יוסף טומי לפיד ז"ל, ידיעה על חברת התה הבריטית "ברוק בונד" שהסכימה להוציא מחבילות התה שלה את סמל המגן דוד הטבוע בהן כקישוט – גם כן אחרי דרישה של לשכת החרם הערבית. ניסיונות השכנוע של דובר החברה כי תשלובת התה משתמשת במגן דוד כסמל מסחרי שנים רבות עוד לפני הקמת מדינת ישראל, עלו בתוהו. 

 

ראשי החרם הערבי לא היו מקוריים בדרישתם למחוק את מה שהפך לסמל היהודי הגדול והמזוהה מכולם. ב-1950 התנה הצלב האדום את קבלת "מגן דוד אדום" כחבר בארגון הבינלאומי רק במידה ויסיר מסמלו את המגן דוד ויחליפו בצלב. הנימוק היה זהה, עם טוויסט אירופאי. הצלב האדום הכריז על עצמו כארגון בינלאומי ללא שייכות דתית ולעומתו מגן דוד משמש סמל יהודי דתי עתיק. את אותה דרישה הם לא הפנו כלפי ארגוני הצלה בארצות האסלאם שהמשיכו להשתמש בסמל המסורתי שלהם – הסהר האדום. יש שיתלו זאת בעוינות המסורתית של דתות הנצרות והאסלאם לאימם הורתם, הדת היהודית. אבל האמת היא שגם היהודים כמעט ונתנו גט כריתות למגן דוד.

***

פרופסור גרשום שלום, מחוקרי הקבלה הגדולים ,היה ער לחשיבות סמלים לאומיים שמשקפים את רוח האומה ונושאים עמם מטען היסטורי תרבותי ודתי עמוק. בחיבורו המופתי "מגן דוד: תולדותיו של סמל", מפריך שלום את הסברה כי שורשיו העתיקים של הסמל במסורת היהודית. לא רק היהודים צריכים להיות מופתעים מגילוייו, אלא גם מיודענו הוותיקים –  לשכת החרם הערבי והצלב האדום. שלום מוכיח כי הציור מגן דוד היה נפוץ מאוד בקרב עמים עתיקים כסימן מאגי נגד שדים ורוחות. הציור אמנם הופיע בממצאים ארכיאולוגים יהודים מהעת העתיקה, בדרך כלל כקישוט, אבל גם צלב הקרס, למשל, הופיע אז כקישוט נפוץ ואף אחד לא חושב להפוך אותו לסמל לאומי.

 

 עד ימי הביניים אין כל זכר למגן דוד – לא בבתי כנסת, לא בתשמישי קדושה ולא על גבי מצבות. היה רצוי שהצלב האדום ימצא שהשימוש במגן דוד רווח מאוד בתקופה זו דווקא בכנסיות נוצריות. בכלל, שלום כותב כי "סימנים וציורים מאגיים עוברים מעם לעם…נודדים הלוך ושוב ומשתבשים לעתים קרובות בנדודיהם".

 

עלייתו של מגן דוד כסמל יהודי החלה בעקבות הקבלה המעשית, כלומר, מאגיה וכישוף. ציור נפוץ בעל משמעות מאגית נקרא "חותם שלמה" והוא קשור לאגדה על שלמה המלך והטבעת שלו, עליה היה חקוק השם המפורש וסמל מגן דוד. החותמת נחשבה בזמנו למכשיר יעיל להברחת סטרא אחרא (כוחות הרוע) ועל פי גרשום שלום השימוש בה התגלגל אל היהודים מהערבים.

 

גרשום שלום מסכם את החיבור בתובנה דיאלקטית חסידית האופיינית לסגנונו הפואטי: "מגן דוד שנתקדש בשואה בייסורים ועינויים, ראוי הוא שיאיר את דרך החיים והבניין. ירידה לצורך עליה היא, ומקום שיפלו - שם אתה מוצא גדולתו". 

"המגן דוד אינו רק סמל של העבר, אלא מפה של הקשר בין השמיימי לארצי."

 

המגן דוד הוא מקרה נדיר של סמל שהצליח להישאר רלוונטי לאורך אלפי שנים בזכות הגמישות שלו. הוא משמש כגשר בין: הארצי לרוחני (בקבלת האר"י) בין העבר הגלותי לעתיד הריבוני (בציונות), ובין הסבל לתקומה (לאחר השואה).הסמל הוא עדות ליכולת של תרבות לצקת תוכן חדש לתוך צורה עתיקה. הוא משלב בתוכו את המתח שבין הגנה (מגן) לבין זהות, ובין המיסטיקה הקבלית לבין הריאליזם הלאומי. כיום, הוא אינו רק "חותם", אלא הצהרה חזותית של שייכות.

 

מקורות עיקריים:

• אתר הספרייה הלאומית
• אתר אנו מוזיאון העם היהודי
• ויקיפדיה