הספר של מאיר שלו ששמור ונצור עימי הוא דווקא לא הספר החשוב ביותר, או המפעים ביותר, או ה"מאיר שלוי" ביותר. הוא הספר "גינת בר" המספר את אמא שלי

השבוע נפרדנו בעצב מוקדם מדי ממאיר שלו. הכרתי אותו דרך ספריו וטוריו, והוא מצידו כמובן שלא ידע על קיומי. אבל לכל אחד מאתנו יש את מאיר שלו שלו.

מכל ספריו הנפלאים, שאת כולם קראתי ואת כולם שכחתי, כפי שאני שוכחת כל ספר שאני קוראת (בדיחה: מה הכי כיף לחולה אלצהיימר? שהוא כל הזמן פוגש אנשים חדשים...), זה ששמור ונצור עימי הוא דווקא לא הספר החשוב ביותר, או המפעים ביותר, או ה"מאיר שלוי" ביותר. הוא הספר "גינת בר" הנושא סיפורים קצרים על גינת הבר שהוא מטפח ליד ביתו.

הספר הזה מספר את אמא שלי.

לאמא שלי הייתה הגינה השנייה הכי יפה בכברי. השנייה, כי אני נותנת כבוד לגינה של אביבה רבינוביץ' וין, ששכנה בקצה השני של הקיבוץ. אביבה המומחית הייתה לאמא שלי גם חברה וגם אורים ותומים בענייני בוטניקה וגינה.

הגינה המפוארת של אמא שלי הייתה גינת בר פרועה וצבעונית, שבכל עונה צמחו ועלו ופרחו וצבעו בה פרחים אחרים, כך שתמיד הייתה מלאת חיים וצבעים ויופי. הגינה סיפקה לאמא שלי שעות רבות של עבודה וטרחה, אבל הייתה מקור של שמחה והנאה. כמעט תמיד ניתן היה למצוא אותה מתכופפת בגינה, מעשבת או גוזמת, או טומנת, או מתפעלת, או יושבת שעות על הדשא הירוק תמיד ומוציאה אחד אחד את עשבי מה שקראנו לו "כרבולת התרנגול", שאני בכלל לא בטוחה שככה קוראים לזה באמת.

לא ירשתי דבר מה"אצבעות הירוקות" של אמא שלי. נאדה. אפס. שום כלום! אני ידועה, בפני עצמי, כרוצחת עציצים ולא נותר לי אלא להבין שמוטב לו, לשטח שסביב ביתי, שאמנע את עצמי ממנו.

עם גל ההפרטות שפשה בקיבוצים בכלל ובקיבוצי בפרט – הופרטו בין השאר גם המים, ויחד עם שיוך השטחים לצדי הבתים, החלו הגינות הפרטיות לקמול בזו אחר זו. "הנוי" חדל לטפל בשטחים הפרטיים ולא כל החביירים ששו לשלם על המים שנדרשים להשקיית גינה. וכך צידי השבילים החלו לנבול ולהצהיב, להתייבש ולהתבייש, והגינות המטופחות הלכו והתמעטו.

ואני, כאילו קיבלתי אישור נוסף להזנחת הגינה שלי.

אבל האמת שבלב תמיד הייתה צביטה וגם קצת בושה. איך יכול להיות שבהיותי בת של אמא שלי, זו שאצבעותיה "הירוקות" תמיד היו חומות מהעישוב, אין לי גינה ובמקומה יש לי הזנחה?!

והנה באחרונה, יש לי את חגי, גנן חובב וחביב. הרי הוא: גנן חוביב. זה לא עיסוקו, אך מזה הוא שואב הנאה ושמחה (מזכיר לנו מישהי?) והוא מתחזק לי גינה קטנה, סמי-פראית וחמודה. עוד אינה מפוארת כגינתה של אמי, אבל אנחנו בדרך הנכונה. גם הוא מאמין, כמו אמא שלי, כמו מאיר שלו, בגינת בר שנותנת כבוד למה ולאיך שהטבע רוצה להצמיח, לא בטורים ובערוגות ובסדר מופתי...
הוא מנסה בכל כוחו לשאוב אותי להנאה שבעישוב, בהטמנה, בגיזום, בשתילה. אולי יום אחד הוא יצליח, בינתיים אני בעיקר נהנית מההנאה שלו.

אני מצטערת שאמא שלי לא פה לשמוח מגינתי הקטנה ומחגי הגנן החוביב, שירש ממנה, במקומי, באופן בלתי גנטי בעליל, את האצבעות הירוקות.

והשביל שלצד גינתי הקטנה, זה ששנים עמד בבושה לצד שטח יבש ומוזנח - כבר לא מתבייש, וגם אני כבר לא מתביישת. אני אפילו ממש מתפעלת וגאה. ומתגעגעת.

גם גינה וגם שביל (צילום: רוית שפר)