"על דרך לא סלולה"- זהו שמה של תערוכה בה מציגות 11 אמניות דרוזיות המוגדרות בפי האוצרת מיטל קילמניק "חלוצות".  33 העבודות המוצגות במרכז האמנויות ע"ש אפטר –ברר במעלות עשויות בטכניקות שונות של ציור, צילום, פיסול, וידאו, טקסטיל, חומרי טבע ובית. על אף השונות הפלסטית והמושגית בחלל היפה של הגלריה ניתן להבחין במשותף ביניהן שמחצין עבודות אדמה ובית, מסורת וחילוניות, היבטים נשיים, טבע סובב. הכותרת שנתנה קילמניק לתערוכה מעידה על הדרך שמתוות הנשים הדרוזיות בעבודתן האמנותית נוכח האילמות האמנותית במגזר שהלך ונעשה יותר דתי ושוביניסטי, עד שכמעט וייתר את העיסוק התרבותי חילוני בקרב הקהילות הסגורות.

 אמירה זיאן. ריטואלים מוכחשים מתחום הבית  (צילום: קרני עם עד)

***

התערוכה נסמכת בין השאר על מחקרן פורץ הדרך של ד"ר אבתסאם ברכאת וד"ר שחר מרנין על אמניות ערביות דרוזיות בשדה האמנות בישראל.  השתיים מציינות כי בעשור האחרון תופסות אמניות ערביות מקום מרכזי וגלוי בשדה האמנות ובתהליך מבורך זה משתלבות לא מעט יוצרות דרוזיות.  דר' ברכאת, שהיא חוקרת מתחום הסוציולוגיה ובעצמה בת העדה דרוזית, ודר' מרנין חוקרת אמנות (שתיהן עובדות  במכללה האקדמית צפת), מעידות כי רק בעשר השנים האחרונות חל שינוי מואץ בחברה שמגדירה עצמה כמסורתית  (85 אחוז) ודתית (15 אחוז). במקביל לעלייה המשמעותית שחלה בתחום השכלת נשים דרוזיות בעשרים השנים האחרונות בצפון הארץ (81 אחוז מתגוררות בחבל ארץ זה) החלו נשים לא מעטות ללמוד וללמד אמנות וגם לעסוק בכך כתחביב או כמשלח יד "מקצועי".

האומניות בתערוכה, לטענת החוקרות, הן ברובן דור ראשון להשכלה גבוהה וגם הבחירה ביצירה אינה טריוויאלית עבורן. "הפנייה ללימודי אמנות  בהשכלה גבוהה היתה בבחינת הליכה אל הלא נודע" כותבות החוקרות " (ויש בכך) "צעד הכרוך בסיכון אישי, משפחתי וחברתי". בהתייחסן אל העבודות בתערוכה כותבות השתיים "(מדובר ב)יצירה הפועלת בתוך מציאות של שינוי.. נשענת על מסגרות של חשיבה פמיניסטית.. לפיו "האישי הוא פוליטי ... האמניות  פועלות , ברובן, מבפנים תוך ניווט עדין בין פריצה לשימור". האוצרת מיטל קילמניק מציינת שמיקום התערוכה במעלות תרשיחא  מעניק משנה תוקף לדיאלוג של היוצרות עם המרחב ,ומעלות היא נקודת מפגש גאוגרפית ובין תרבותית בגליל. 

 "שדה גוף" של דועא בסיס. להתפלש באדמה החומה (צילום: קרני עם עד)

***

קשה עד בלתי אפשרי להתייחס ברשימה קצרה לכלל העבודות המונחות והתלויות על קירות הגלריה  ורק אציין כמה שהתבלטו לטעמי מהשאר שגם הן היו טובות ומוקפדות. אמירה זיאן, צלמת מוכשרת ומבוקשת בתערוכות רבות, מציגה כדרכה צילומים גדולי ממדים החושפים מבעד לעלטה ריטואלים נשיים בתחום הבית. "נשל" של זהרה רמאל אבו סלאח, העשויה פיסות בד לבנות המדמות תכריכי קבורה, מצטרפת לעבודות וידאו וציור שגם הם עוסקים באותו בד פרום כנשל הנחש. דועא בסיס מציגה בחלל משלה מיצב וידאו בשם "שדה גוף" כשלמרגלות המסך הגדול בה היא נראית מלהטטת ומתפלשת באדמה החומה ישנו מעין תל עפר תחוח. בסמוך מציגה רשא סובח בטחיש מיצב של פחם בשלבים שונים של שריפה. הפחם הוא מעין מקור חיים בהיותו חומר המשמש לחימום ובישול. פטמה שנאן היא אולי המוכרת מהציירות בחברה הדרוזית וכאן היא מיוצגת באמצעות קקטוס מרשים.  בלודאן מרעי  מרשימה בווידאו שלה המכונה "בלי תפילה" וברישומי הפחם והעיפרון של הקיר שמשלבים אותיות בערבית עם רישום חופשי.

עוד מציגות בתערוכה היפה והחלוצית הזו: מדלן עבוד, דיאלה מדאח חלבי,  עביר פרחאת פרג', מורן דעקה ואסיל אבו עוואד.