הדברים הללו נכתבים בזמן שפטישי אוויר מרעידים את הבית בקיבוץ ומשורים מכניים מנסרים את עץ המנגו ועץ הליצ'י בחצרו האחורית, כדי לשטחה ולהכשירה לבניית הממד: אותו פרונקל עב בטון, ששטחו תשעה מטרים רבועים, שיודבק לבית כדי להגן עלינו מפני טילי חזבאללה ואיראן, אם יבואו. איזה כיעור.

השכונה שלנו היא בין האחרונות בתור לבניית הממדים. אולי לא במקרה: היא צפופה, הרווח בינה לבין קיר השכונה שמעליה, צר מכדי שיעברו בו דחפורים ומקדחים וצריך כל מיני תרגילים וקומבינציות, כולל דריסת מה שחשבתי שלעולם לא יידרס, כדי לסלול דרך לממד. סיפור.

לאחר שראיתי את הבוקה ומבולקה שגורמת הבניה בשכונות האחרות, הצעתי לזוגתי לוותר על המתנה. הייתה אפשרות כזאת. "אנחנו לקראת העשור התשיעי, עוד מעט 'מחזירים ציוד', המקלט השכונתי נמצא חצי דקה מהבית, בשביל מה שנשאר לנו, לא חבל להרוס גינה, לעקור עצים ולחרב הכל?"

אבל לסיפור הזה יש עוד היבטים: ראשית, אצל כל השכנים בונים, כך שזה לא יחסוך את הרעש, הלכלכוך והבלגן. שנית, כמו שאמר לי שכן, "עזרא, זה נדל"ן בחינם, מי יקנה ממך בית בלי ממד, מה תוריש לילדים?, בשביל כמה שנים שנשארו לך, תדפוק את ערך הבית?" וזוגתי הוסיפה: "אתה באמת רוצה בית לא מוגן? אתה חושב שבאמת תספיק להגיע למקלט?" נכנעתי. הכל שוטח, הממד הולך וקם.

סוף שנות הששים. מנהרות ומקלטים נגד קטיושות (התמונה מארכיון ראש הנקרה)

***

כשבאנו לקיבוץ ב-1964, גרעינים וחברות נוער עוד גרו בצריפים ששרדו מזמן ההקמה ב-1949 וחשו די בטוחים בהם. לא כיתות כוננות, לא מילואימניקים בחצר, רק שני שומרי לילה וביקורי פתע של ג'יפ משמר הגבול, שאנשיו באו "לבדוק שמירה", אבל יותר מזה כדי לחבור לארוחת הלילה של השומרים.  

בשל"ת, בשבתות, טיפסנו על ההר (רכס הסולם) וחצינו כמה מטרים לתוך לבנון, כדי לומר "היינו בחו"ל". הגבול היה מסומן באבני מיל שהונחו במרחק של ק"מ אחד זו מזו. במרחק גדול יותר ניצבו בקתות שבכל אחת מהן נמנם חייל או"ם שעשה לנו "שלום".

"הסימנים הביטחוניים" היחידים שהיו אז בקיבוץ, הן תעלות קשר שכוסו שיחים קוצניים, שנותרו משנותיו הראשונות. הן הובילו למחסים תת קרקעיים כל שהם. בימים של טרום גלולות, אפשר היה למצוא בהם קונדומים משומשים.

***

התפנית ועימה כיעור החצר, החלו אחרי מלחמת ששת הימים ובעצם – במלחמת ההתשה שבאה בעקבותיה. יישובי עמק בית שאן ועמק הירדן שספגו מטחי קטיושות, חיו למעשה מתחת לפני הקרקע, במקלטים שהוכשרו לכך בחופזה, ועלה חשש שזה יהיה גם גורלם של יישובי גבול הלבנון. לפיכך הוחלט מעכשיו לעכשיו, למלא את הקיבוץ מקלטים ולחברם במנהרות בטון אל בתי הילדים הסמוכים. בחלוף השנים העין התרגלה אליהם מה-גם שהקירות כוסו בציורים ונצבעו, אבל בקומם הם היו פצע איום בנוף.

כך, בתהליך לא קצר, הגבול שהיה פתוח - גודר, נמלא חיישנים והיום ניצבת לכל ארכו חומה בצורה.  

בסוף 1970, לאחר שאש"ף, העתיק את מקום מושבו לביירות ולאזור דרום לבנון, בעקבות גירושו מירדן ("ספטמבר השחור"), החל פרק ביטחוני חדש שלא היכרנו: פיגועים - אחד גם בתוך הקיבוץ, בדצמבר 1974 – וקטיושות. אזור הצפון היה למטווח.

המצב הזה חייב מיגון חדש ועוד חפירה של הקיבוץ, הפעם לא בשביל מקלטים ציבוריים, אלא בשביל מקלטים משפחתיים – חדרי ביטחון מבטון עבה, שהוצמדו לבתים שהיו עשויים מבלוקים וקירותיהם היו "רכים" מכדי לשרוד ירי טילים. חדרים אלה, שהיוו תוספת נכבדה לדירות הקטנות – עוד חדר לחדר וחצי שהיה – שימשו לשינה, אבל היוו בעידן של טרם מזגנים מרחצי זיעה; סאונה של ממש. מאווררים היו פתרון קלוש. הרוח שעשו רק הדביקה את הזיעה לגוף.

איש לא חשב, עת ניבנו חדרי הביטחון הללו, שחוץ מכיעור החצר, הם גם יציתו בעיה חברתית. הקולות החלו להגיע מדיירי הבתים החדשים יותר, שכבר ניבנו מבטון ולא היו זקוקים לחדר ביטחון. התוספת שקיבלו דיירי הבלוקים, שיגעה אותם. "למה להם הגדילו ולנו לא? מה אשמנו שבתינו מבטון"?

השוויון ניצח; חלק מהקיבוץ שב ונחפר, הפעם כדי להשוות תנאים לדיירי הבטון ובלבד שהשקט יישמר. התוספות הללו כונו: "חדרי ביטחון מבלוקים" ... שהרי הבית מבטון נחשב בטוח גם בלעדיהם

.

בונים ממדים. הכול נעקר, בשביל פרונקל מבטון מזוין  (צילום: עזרא דלומי)

***

הסיפור כרונולוגי הזה, המוגש כאן כאילו בבדיחות הדעת, גם חופר בנשמה. מעשור לעשור, ממלחמה למלחמה, היישוב הופך מכפר למבצר. אחרי תעלות הקשר שהיו שלב א', באו המקלטים וחדרי הביטחון שהם שלב ב' ו-ג'; וכעת אנחנו בשלב ד' – שלב הממדים, שהם מקלטים על קרקעיים. השאלה מה יהא המשכה של ההתבצרות הזאת, שהרי גם הטילים משתכללים והממד עלול לא להחזיק מעמד. איפה יקום שלב ה' כשכל השטח מסביב לבית הוא בטון מזוין? האם גם אנחנו נחפור מנהרות, האם נבנה קיבוץ מתחת לקרקע, באין מקום מעליה? איך הפך הכפר למבצר?

תהליך התבצרות איטי הנמתח לאורך ששים שנה, הוא סט נקודות על המפה אם צופים עליו מעת לעת בזמן התרחשותו. אבל כשניצבים כיום בסופו, שגם הוא זמני מן הסתם, וחושבים על נקודת ההתחלה – שני שומרי לילה עם רובה צ'כי – הנקודות הללו הופכות לקו אדום עבה, רציף ומעציב. לאן כל הסיפור הזה הולך, אתה שואל את עצמך, ולא תמיד יודע את נפשך.

בסדר, אין ארץ אחרת, אבל ככה?!