בתחילת גיל העשרֵה ייסדנו – אסף, דודי, ניר, מתי ואני - חבורה של בנים. היו לנו  פעילויות סודיות שביצענו בשעות הערב ברחבי הקיבוץ. למשל, עקבנו אחרי אנשים שנראו לנו חשודים. בדרך כלל אלה היו אולפניסטים – צעירים שהגיעו מחו"ל כדי להכיר את החיים בקיבוץ, לעבוד וללמוד עברית באולפן שבמצובה.

היינו מתגנבים מאחוריהם ועוקבים אחר מעשיהם. היו חשודים שרשמו בפנקס קטן כל מיני דברים והסתובבו במקומות מוזרים ומבודדים. זה היה מבחינתנו סימן מובהק לכך שהם מרגלים עבור מישהו. בחושך גם מי שלומד ומשנן מילים ומשפטים בעברית שלמד באולפן, יכול להיראות כמו מרגל מסוכן. הסתתרנו בכל מיני מקומות מסתור ומאחורי שיחים, סורקים כל מה שנראה מוזר וחשוד, והרגשנו שיש לנו שליטה בנעשה בקיבוץ.

לילה אחד בחופש הגדול, ארבנו לילדים עירוניים שהתארחו במצובה, בבית "אנה פרנק" – בניין דו-קומתי ליד חדר המוזיקה. ידענו שהם נוהגים לאכול בחדר האוכל בשעה קבועה והולכים לשם דרך מבנה שהיה אז בתהליך בנייה –  המתפרה והמכבסה שנבנו במרכז הקיבוץ.

הסתתרנו בחושך, בכוכים שהיו במסדרון הבניין, וחיכינו שהעירוניים יגיעו.

כאשר הילדים העירוניים צעדו בטור במרכז המסדרון, צעקנו לעברם והבהלנו אותם מאוד. הם צרחו ורעדו מולנו, אולי גם עשו משהו במכנסיים...

האירוע הסתיים בזה שחשפנו עצמנו והרגענו אותם. מאז הם לא העזו לעבור שוב דרך המסדרון ההוא...

היו לילות שבהם הגענו למגרש הכדורגל של הילדים, שהיה משטח מכורכר. חפרנו שם בורות בעומק של כ-30 סנטימטר, הנחנו בפנים אבני קרביד שאיני זוכר איך השגנו, ואטמנו אותם בניילון. אחר כך שפכנו מים וברחנו כדי לתפוס מרחק, כי ידענו שמגע עם מים יביא את אבני הקרביד לתסיסה ולפיצוץ. לאחר כמה דקות אכן  התפוצצו אבני הקרביד שבבורות ועפו, כל אחת לכיוון אקראי אחר. בנס לא נפגענו במשימה המסוכנת זאת.

נא לא לנסות לעשות את זה, בשום מקום!

כיתת אשל (1968). חשנו כי יש לנו שליטה על הנעשה בקיבוץ (מארכיון מצובה)

 ***

פרק מתוך הספר שבכתובים - "זיכרונות ממצובה"