פרק מספרו של תום נבון 'דמוקרטיה התאגדותית: תקווה לשעה זו - מסות בובריאניות חדשות בלוויית שירי רחל'. (ראה אור ב-2025 בהוצאת פרדס).

 

הקדמה בעקבות השבעה באוקטובר 2023

את הטיוטה הראשונה של ספרון כתבתי באוגוסט 2023, בעיצומה של המחאה נגד המהפכה המשטרית, ובדיעבד – ערב המבול שפרץ בשבעה באוקטובר. באותה העת ביקשתי לתרום למאבק על הדמוקרטיה הישראלית רובד יסודי, שלדעתי חסר בו. כיניתי בשם "דמוקרטיה התאגדותית" את שכבת העומק של חברה דמוקרטית, המורכבת מרשת של קהילות מקומיות, קבוצות שיתופיות, איגודי עובדים, תנועות חוץ-פרלמנטריות וארגונים אזרחיים. לפי מודל זה, מעל לרובד ההתאגדותי נמצאת הדמוקרטיה החברתית (סוציאל-דמוקרטיה), מדינת הרווחה, ואילו הדמוקרטיה הפוליטית הפורמלית מתקיימת רק ברובד החיצוני והדק ביותר של החברה. ללא שני הרבדים הקודמים, המשטר הדמוקרטי נותר רדוד ותלוי על בלימה.

 

להלן אטען כי עוצמתה ההיסטורית של הדמוקרטיה הישראלית נובעת מכך שנבנתה על יסודות איתנים של דמוקרטיה התאגדותית ולאחר מכן גם חברתית, שאפיינו את המפעל הציוני. בהמשך אפרט כיצד הוכתה הדמוקרטיה בישראל בשורה של מהפכות נגד, שפגעו בכל רבדיה בזה אחר זה, עוד בטרם המהפכה המשטרית. מתקפת השבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיה מעמידות במבחן עליון את החברה הישראלית בכל ממדיה ומתוך כך גם את אופייה הדמוקרטי. עיתוי המתקפה ב-7 באוקטובר, בעיצומה של המהפכה המשטרית, פגש את הדמוקרטיה הישראלית ברגע המעורער ביותר בתולדותיה והחריף את האיום על עצם קיומה. אך בצד ההרס והאיום הקיומי, המתקפה והמלחמה גם מאירות כוחות גנוזים. חשיבותה של הדמוקרטיה ההתאגדותית לחברה הישראלית והחיוניות שעדיין נותרה בה, חרף דלדולה המתמשך, נחשפות מחדש בשורת היבטים:

 

***

ראשית, רבים מיישובי הגבול המותקפים בנגב המערבי ובגבול הצפון הם קהילות המקיימות רמות שונות של התאגדות שיתופית: קיבוצים שיתופיים ומתחדשים, מושבי עובדים ויישובים קהילתיים. החברה הישראלית שבה ונזכרת באורח טרגי באמת הנשכחת מימיה הראשונים: ללא התיישבות קהילתית וולונטרית כמעט בלתי אפשרי לקיים יישוב יהודי בספר ולאורך גבולות המדינה. חברי הקהילות הללו מקיימים בגופם, במשך עשרות שנים, את הריבונות הישראלית בגבולות מאוימים ומופגזים. לאורך שנים, שבמהלכן הופקרו בחזית, חברי קהילות אלה דבקים במקומות יישובם – ומתוך כך גם במשימתם הלאומית – מרצונם החופשי. לבסוף נאלצו אף להגן בגופם על גבול המדינה שעות ארוכות עד להגעת הצבא. רבים מהם שילמו על כך בחייהם ובחיי יקיריהם. הם נרצחו, נחטפו ונפגעו בגופם ובנפשם. ואף על פי כן, מרבית השורדים עוסקים במרץ מעורר השתאות בשיקום קהילותיהם ויישוביהם.

 

שנית, במסגרת הפינוי ההמוני של אזרחים מבתיהם באזורים המותקפים נוכחנו בכוחן של הקהילה וההתאגדות, אשר בימי שגרה, נותר לרוב שקוף ומובן מאליו. קהילות שפונו, אפילו כאלו שנפגעו אנושות, הפגינו יכולת מרשימה לתפקד במשותף ולקיים את מערכות הערבות ההדדית שלהן בעת חירום גם מחוץ ליישוביהן. זאת בעוד שמשפחות ויחידים, שפונו מיישובים עירוניים, שלא במסגרת קהילות מאורגנות, מצאו עצמם נתונים יותר לחסדי המדינה, אשר לרוב – במיוחד בתקופה הראשונה – התקשתה לענות על צרכיהם הבסיסיים והמיידיים. אין זאת אומרת שהחברה העירונית נעדרת רקמה קהילתית, אך זו ניכרת בעיקר בהקשרים משפחתיים, חברתיים ותרבותיים, ולרוב אינה מעוגנת בהתאגדות ממוסדת כלכלית ופוליטית.

 

שלישית, במיוחד בתקופה הראשונה של המלחמה, רבים מארגוני החברה האזרחית, ובהם קבוצות מחאה, עברו תמורה מהירה לכדי ארגונים לעזרה הדדית. על רקע התפרקותה מזה עשורים של הדמוקרטיה החברתית, היא מדינת הרווחה, קצרה ידה של המדינה מלהושיע את המוני אזרחיה שנקלעו באחת למצוקה קיצונית. בהיעדר המדינה, את החלל הריק שנוצר מילאו אזרחים, שארגנו בהתנדבות מענים למצוקותיהם של המפונים, של משפחות החטופים, של פצועים ונפגעים ובתחילה אפילו של חיילי מילואים שמצאו עצמם חסרים ציוד חיוני. 

ה-7 באוקטובר בבארי. דמוקרטיה מתפוררת בהגנה על אזרחיה (מחשבון X של שהאב)

***

בכל אלה אין תחליף הולם לאחריות המדינה, אשר רק בידיה הכלים לספק את צרכיהם הבסיסיים של אזרחיה באופן מקיף, שיטתי ושוויוני. אילו מילאה המדינה את תפקידה כראוי, יכלו ארגוני ההתנדבות להתמקד בצרכים שמעבר לבסיסיים. על כל פנים, החברה האזרחית בישראל הפגינה את יכולתה להעניק את מה שממילא נבצר ממנגנון המדינה לספק – חוויה של ערבות הדדית ממשית בין האזרחים. מכאן תפקידה לשמש כמעטפת עממית חיונית למוסדות המדינה גם בימי שלום, אפילו במדינה דמוקרטית וסוציאל-דמוקרטית מתוקנת.

 

מאורעות הדמים של השבעה באוקטובר חשפו את אוזלת ידה של דמוקרטיה מתפוררת להגן על אזרחיה. ההפרטה המתמשכת של מנגנוני המדינה, שנועדו לדאוג לצורכי האזרחים בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה, התגלגלה בסופו של דבר גם להפקרת ביטחונם. יתר על כן, מתקפת השבעה באוקטובר התרחשה על רקע התראות חוזרות ונשנות מצד גורמי ביטחון, כי המהפכה המשטרית מסכנת את ביטחון המדינה. קשה מכול היא התחושה הבלתי נמנעת, כי הפקרתם המתמשכת של החטופים בשבי אינה מנותקת מהזדהותם הפוליטית של רבים מהם. זוהי עדות לפגיעה חמורה ביסוד מוסד של הדמוקרטיה: שוויון זכויות האזרח בפני המדינה.

 

בעקבות החורבן הנורא שהמיטה מתקפת השבעה באוקטובר בישראל, עומדת לפתחנו שאלת שיקומן של החברה והמדינה. לא פחות חמורה מהמפלה הביטחונית היא קריסת האמון – לא רק של האזרחים במדינה, אלא גם איש ברעהו. שהרי "המדינה" אינה ישות עצמאית, אלא התגלמות פעולתם המשותפת של רבים מאזרחיה, המפעילים את זרועותיה השונות. האמון בין הישראלים נשחק לאורך שנים של הפרטה, קיטוב, ערעור הדמוקרטיה ולבסוף הפקרה. שיקומו דורש בנייה מחודשת של החברה הישראלית – של היחסים החברתיים בין הישראלים.

 

המהפכה המשטרית אומנם התעכבה, הן על ידי המחאה והן בשל המלחמה, אך הכוחות המניעים אותה עודם פועלים ואף ממשיכים לקדמה בחסות רעמי התותחים. הלכידות החברתית שהפציעה לפתע בראשית המלחמה, ובלטה על רקע חודשים ארוכים של חשכת הקיטוב שקדמו לה, שבה ודועכת לכדי פילוג מחריף והולך. מצב מלחמה מתמשך לא נוטה להיטיב עם משטרים דמוקרטיים. חשדנות גוברת מצד השלטון ותומכיו כלפי קבוצות אופוזיציה ומיעוטים, חברה שנעשית אלימה וחמושה יותר, איום חיצוני משתק, הגבלות על חופש הביטוי וההתקהלות כתוצאה מהמצב הביטחוני – כל אלו מעמידים את הדמוקרטיה הישראלית, המעורערת ממילא, בפני מבחן קיומי. על כן, יש לחזור עתה ביתר שאת לשאלת קיומה וביסוסה של הדמוקרטיה בישראל.

 

"הבית הציוני הראשון חרב," אמר אלון פאוקר, היסטוריון וניצול הטבח בקיבוץ בארי, בעדותו שניתנה ארבעה ימים לאחר מתקפת החמאס. בכך לא התכוון כי מדינת ישראל חדלה להתקיים או נמצאת בסכנת חידלון, אלא שקרס היסוד הציוני שהונח בתשתיתה. מהי משמעותו של "הבית הציוני"? זוהי אחת השאלות שחיבור זה נועד לברר באמצעות מושג "הדמוקרטיה ההתאגדותית". השאלה נוגעת לא רק לעבר, אלא בעיקר להווה ולעתיד.

 

אלון פאוקר. "הבית הציוני הראשון חרב"

***

 הקדמה בעקבות המהפכה המשטרית והמחאה כנגדה

המהפכה המשטרית, שהחלה בישראל בינואר 2023, והמחאה הציבורית הרחבה והעזה נגדה הן שדחפוני מלכתחילה להעלות מחשבות אלו על הכתב. עם זאת, ספרון זה מציע התבוננות רחבה וממושכת יותר על החברה הישראלית ועל מצב האדם בכלל. לצד המאבק הפוליטי והציבורי העיקש והחיוני להגנת הדמוקרטיה בישראל, צריכים אירועי המהפכה המשטרית, המחאה כנגדה והמלחמה שפרצה במהלכה לעורר בנו גם חשבון נפש עמוק וכולל על חיינו ועל יחסינו החברתיים.

 

המהפכה הציונית-חלוצית לא הייתה רק מהפכה לאומית, אלא מהפכה חברתית. היא הצמיחה התנסות דמוקרטית ייחודית, דמוקרטיה התאגדותית – רקמה חברתית שנבנית קבוצות-קבוצות ואיגודי-איגודים: איגודי עובדים, יישובים שיתופיים, קואופרטיבים עירוניים, ועוד. הייתה זו תצורה פוליטית חסרת תקדים ופורצת דרך של דמוקרטיה במלוא מובן המילה – שלטון העם על עצמו; הסדרת החיים החברתיים באופן ישיר על ידי בני ובנות העם. הייתה זו דמוקרטיה ישירה לא במובן הצר והמוגבל של משאל עם, אלא במובן רחב ועמוק של השתתפות ישירה בעיצוב החברה. דמוקרטיה של ממש, דמוקרטיה מלמטה.

 

הדמוקרטיה ההתאגדותית בישראל הוכתה בשורה של מהפכות נגד. בתחילה הייתה זו מהפכת הממלכתיות, שאירעה לאחר קום המדינה וחתרה להחליף התאגדות חופשית במנגנוני שלטון. לאחר מכן הגיעה מהפכת ההפרטה, שחתרה להחליף את שרידי הסולידריות החברתית – בדמות מדינת הרווחה – בכלכלת שוק. כעת זוהי המהפכה המשטרית, שחותרת להחליף את שרידי הדמוקרטיה הפורמלית בשררה ללא מצרים, להנציח את הרודנות שמתקיימת בפועל בשטחים הכבושים על ידי ישראל מזה כמעט שבעה עשורים ולהחילה על המדינה כולה.

 

התוצאה של שורת מהפכות הנגד היא מלחמת הכול בכול: חברה מפוררת, תחרותית ואלימה, מפולגת ומסוכסכת, ועל כן נוחה לשליטה. כדי לבצר את עוצמתו, מנצל השלטון הנוכחי פערים שעמקו והתרחבו במשך עשרות שנים: פער חברתי-כלכלי בין עוני מכפיר לעושר מנקר עיניים; פער פוליטי בין נתינים לאזרחים ובין דרגות שונות של אזרחות; פער תרבותי בין מגזרים שמתקשים יותר ויותר לשאת זה את קיומו של זה. המהפכה המשטרית לא יצרה את הפערים הללו. היא תוחבת את אזמלה בסדקי החברה הישראלית כדי להכות את מכת המחץ, שתבקע את החישוק הרופף האחרון שעוד אוחז אותה בקושי כחברה אחת – המשטר הדמוקרטי.

 

דמוקרטיה ראויה לשמה מתקיימת רק בתנאים שבהם חברות וחברי העם אכן מסדירים במשותף את חייהם ויחסיהם. תנאים אלו כוללים שלושה רבדים, בסדר מעמיק והולך: (1) דמוקרטיה פוליטית פורמלית, שכוללת בחירות חופשיות, הפרדת רשויות, הגנות חוקתיות על זכויות וחירויות הפרט, המיעוטים וכולי; (2) דמוקרטיה חברתית (סוציאל-דמוקרטיה), שמבטיחה גישה חופשית ושוויונית למשאבי החברה, לשירותים חברתיים, לפנאי ולהשכלה; (3) דמוקרטיה התאגדותית – שותפות פעילה וישירה של נשים ואנשים בעיצוב סביבת החיים והפעילות שלהם, במעגלים מתרחבים החל מסביבתם המיידית ועד למדינה.

מפגינים בעמק נגד המהפכה המשטרית. מהפכות נגד היכו בדמוקרטיה ההתאגדותית (צילום: דוד עינב)

***

ספרון זו אינו מתיימר להציע מתכון להצלת הדמוקרטיה הפוליטית בישראל מפני המהפכה המשטרית ומצב החירום הביטחוני המסכנים אותה. עוצמת המחאה שהקימה עליה המהפכה המשטרית הייתה תופעה מעוררת תקווה בפני עצמה, אך בין אם תיעצר "הרפורמה המשפטית" או תעבור באופן חלקי או מלא, הנסיבות שמאפשרות אותה לא תיעלמנה והיא עלולה לחזור, להמשיך או להחריף. המחאה החברתית של 2011, שהתמקדה בדרישה לצדק חברתי, הייתה אף היא התעוררות ציבורית מרשימה, אך הישגיה הועמו משום שהיא לא הפכה לתנועה של קבע. אחד ההסברים לכך הוא שהמחאה החברתית לא התארגנה כמחנה פוליטי קבוע.

 

התארגנות פוליטית היא אכן תנאי הכרחי, אך לא מספיק. על כן, ספרון זה מתמקד ברובד השלישי, היסודי ביותר והחיוני לביסוס דמוקרטיה פוליטית וחברתית בטווח הארוך והוא דמוקרטיה התאגדותית. לצד שני הרבדים הראשונים, דמוקרטיה פוליטית ודמוקרטיה חברתית, שכרוכים בפעולה פוליטית מלמעלה ובמדיניות ממשלתית שנקבעת על ידי מעטים – הרובד השלישי משלים אותה בפעולה חברתית מלמטה, פעולה ישירה וולונטרית של הרבים. בפעולה ישירה אין הכוונה כאן רק להפגנות או למרי אזרחי. אלו חיוניים למאבק בטווח הקצר על הרובד הראשון והשני, אך אין בהם די לתלם הארוך של בניין חברה.

 

פעולה ישירה נידונה כאן במובן של פעילות יום-יומית של התאגדות, כלומר שינוי החברה באופן ישיר על ידי נשים ואנשים שבוחרים ליצור ולעצב בצוותא את יחסיהם ומתוך כך את מכלול חייהם. ההתאגדות היא קודם כל פעולה ראויה בפני עצמה – מימוש עצמי ובלתי-אמצעי של החירות האנושית ושל מהות האדם כיצור חברתי. יתר על כן, התאגדות משרתת יעדים נוספים. מלבד קשריהם החברתיים הקרובים, חברי ההתאגדויות נהנים גם מסולידריות חברתית ומביטחון כלכלי מוגבר. 

בראייה רחבה יותר, רק טווייתה של רקמה חברתית עמידה, העשויה איגודי-איגודים, תעניק בסיס מוצק ויציב להמשך המאבק הן להגנת הדמוקרטיה הפוליטית והן למען דמוקרטיה חברתית.

תנועת העבודה הציונית שימשה בעבר מופת בקנה מידה עולמי לדמוקרטיה התאגדותית. חידושה של הדמוקרטיה ההתאגדותית בישראל כיום אין פירושו חזרה לתקופה שעברה לבלי שוב. מניסיון העבר ניתן לשאוב השראה וללמוד לקח כדי להגשים מחדש את ערכי הדמוקרטיה ההתאגדותית באופנים שמותאמים לימינו. רק תוך שינויה, התאמתה ופיתוחה ניתן יהיה להשיב את הדמוקרטיה ההתאגדותית לליבת החברה הישראלית ולעמדת השפעה פוליטית.

 

המגזר החרדי. עקרונות היסוד של הדמוקרטיה מתקיימים באופן מוגבל (מוויקיפדיה)

***

שני מגזרים עיקריים, העומדים מאחורי הקואליציה הנוכחית – החרדים והציונות הדתית, מאורגנים באופן מסורתי כרשתות קהילתיות צפופות וענפות. זאת על אף ששני עקרונותיה היסודיים של הדמוקרטיה ההתאגדותית – בחירה חופשית ושוויון ערך האדם – מתקיימים במגזרים אלו במידות מוגבלות ומשתנות. ועדיין, שני המגזרים ממחישים את כוחה של סולידריות חברתית גם בשדה הפוליטי. חשוב לעמוד על הפער שבין הנהגותיהם הפוליטיות הסמכותניות של מגזרים אלו לבין המוני היחידים והקהילות שכלולים בהם. בקרב יחידים וקהילות אלו אפשר, ראוי ונחוץ למצוא שותפים לחזון הדמוקרטיה ההתאגדותית, שלפחות חלקית עולה בקנה אחד עם אורחות חייהם, ולכונן עמם בריתות חברתיות חוצות מגזרים אידיאולוגיים.

 

מתוך כך נדרשת גם גישה חדשה למושגי היסוד המשותפים לרובה של החברה היהודית בישראל – היהדות והציונות – שהופקעו על ידי הפוליטיקה האורתודוקסית. יש לתבוע ולטבוע מחדש את זיקתו של הציבור היהודי הליברלי אל מושגים אלה, לאחר שחלקים גדולים ממנו רחקו מהם. סוגיה מכרעת נוספת, הקשורה קשר הדוק לשתיים האחרונות ועומדת ברקע המהפכה המשטרית, היא שאלת היחסים בין שני העמים שחולקים את הארץ הזאת. התפרצותה הברוטלית המחודשת של אלימות בין שני העמים, שהחלה עם מתקפת החמאס הרצחנית בשבעה באוקטובר, ממחישה כי דיון רציני בעתיד החברה בישראל אינו יכול שלא לקחת בחשבון את שאלת היחסים בין העמים. 

***

ערב השקה לכבוד הספר יתקיים ב-10.2 במרכז חדרים, ליד קמפוס ריאלי אחוזה, רח' ד'ישראלי. הפרטים - כאן