מעצמה צבאית - בידוד דיפלומטי

ישראל נחשבת היום למעצמה האזורית החזקה ביותר במזרח התיכון. לאחר הכרעת חיזבאללה בלבנון, השמדת הכוח הצבאי של סוריה ב-3 ימים, ומלחמת 12 הימים שבה השגנו עליונות אווירית מוחלטת בשמי טהראן והשמדנו את מערכי ההגנה האווירית, מתקני הגרעין והטילים - נשארנו המעצמה האזורית היחידה ללא מתחרים.

 

אבל יש משפט ישן: "מי שמחזיק פטיש ביד חושב שכל בעיה היא מסמר."

השימוש בכוח הרב שיש לנו הוביל אותנו להישגים מדהימים ב-7 זירות, וזה עדיין חשוב מאוד להרתעה ולהגנה הקיומית שלנו. אבל אי אפשר להשתמש בו כדי לקדם יחסים מדיניים מורכבים במזרח התיכון - אזור שעובר כרגע עיצוב מחדש של בריתות אזוריות, שישראל אינה חלק מהן.

 

הפרדוקס: הצלחה צבאית = חולשה אסטרטגית?

כאן מתגלה הפרדוקס המרכזי: דווקא הצלחתה הצבאית של ישראל בהחלשת איראן עלולה להחליש את מעמדה האסטרטגי לטווח הארוך.

 

למה?

ראשית, הצורך בעוצמה הצבאית הישראלית כ"מגן מפני איראן" נחלש.

שנית, והחשוב יותר - היחלשות איראן אפשרה עלייתו של ציר סוני חדש שעשוי להיות לא פחות בעייתי עבור ישראל.

 

השינוי מתחיל בוושינגטון: דוקטרינת טראמפ השנייה

דוקטרינת טראמפ השנייה שונה באופן מהותי מהגישה האמריקאית המסורתית. זו אסטרטגיה אינסטרומנטלית חסרת אידאולוגיה, שבמרכזה אינטרסים כלכליים - לא ערכים דמוקרטיים.

 

דוגמאות קונקרטיות:

·         טראמפ הסיר סנקציות מסוריה

·         אירח בבית הלבן את אל-שרעא (מפקד אל-קאעידה לשעבר)

·         מחזר אחרי תורכיה של ארדואן

·         הכריח את נתניהו להתנצל לפני אמיר קטאר

·         תורכיה הצטרפה למועצת השלום של עזה בניגוד למאמצי ישראל

זה שינוי מהותי: בעידן בו ארה"ב מעדיפה "מנהיגים חזקים" על פני בעלי ברית דמוקרטיים, היתרון האסטרטגי של ישראל כ"דמוקרטיה היחידה באזור" מתאדה.

 

המפה החדשה: שני צירים סוניים מתחרים

המציאות הופכת מורכבת הרבה יותר. כיום, שני צירים סוניים מתחרים על עיצוב המזרח התיכון - וישראל אינה חלק מאף אחד מהם.

הציר הראדיקלי: תורכיה-קטר-סוריה

תורכיה:

·         מזינה את הצבא הסורי בנשק, אימונים ויועצים

·         ארדואן קורא בגלוי להשמדת ישראל

·         ניתקה יחסים דיפלומטיים (נובמבר 2024)

קטר:

·         מממנת משכורות לעובדי ציבור סורים

·         משקיעה בתשתיות

·         מארחת מנהיגות חמאס

שתיהן תומכות באחים המוסלמים ובתנועות אסלאמיסטיות.

 

 

הציר השמרני: סעודיה-אמירויות-ירדן-מצרים

האסטרטגיה:

·         מנסה לאזן את השפעת תורכיה-קטר דרך כוח כלכלי

·         תומך במתינות ומתנגד לאסלאמיזם רדיקלי

·         רואה באסד החדש איום פוטנציאלי

הבעיה: היסטוריה מוכיחה שסעודיה נכשלה לעצור השפעה קטארית-תורכית בעיראק, לבנון ותימן.

 

קריסת הסכמי אברהם?

הרעיון של הסכמי אברהם נחלש משמעותית:

·         סעודיה: מתרחקת מנרמליזציה, מתקרבת לקטר ותורכיה, מנסה להקים ברית נגד ישראל בים האדום

·         אמירויות: מאוכזבות מהמלחמה בעזה

·         בחריין: 95% מהאוכלוסייה מתנגדים לנרמליזציה (לעומת 85% לפני המלחמה)

·         סוריה: אל-שרעא דחה הצטרפות להסכמים

נקודת מפנה: התקיפה הישראלית בקטאר (ספטמבר 2025) - מדינות המפרץ חשות שכולן בסיכון מישראל, לא רק מאיראן.

המתקפה הישראלית בקטר. מדינות המפרץ החלו לחשוש מישראל (מוויקיפדיה)

***

המחיר: ישראל בגטו שיצרה לעצמה

הפרדוקס המרכזי: דווקא הצלחת ישראל בהחלשת איראן אפשרה עליית תורכיה כשחקן דומיננטי - ותורכיה היא יריבה אידאולוגית וגיאופוליטית.

ההפצצות המתמשכות בסוריה (500+ מאז נפילת אסד) ותפיסת שטחים מערערות את הסטטוס קוו ומחזקות את התדמית של ישראל כמדינה רוויזיוניסטית. זה מרחיק את המתונים ומקרב אותן לציר התורכי-קטרי.

 

תלות מוחלטת בארה"ב:

ישראל נתפסת כבעלת "כוח צבאי רב אך ללא השפעה אזורית" - בניגוד לתורכיה ומדינות המפרץ.

דוגמאות לבידוד:

·         ישראל לא השתתפה בוועידת שארם אל-שייח (גם אינדונזיה כן)

·         ישראל לא הוזמנה למפגש האזורי בדוחה (40 מדינות השתתפו)

·         ישראל לא הוזמנה למשא ומתן של טראמפ עם מדינות ערב

·         כל הפעילות בעזה צריכה אישור מהמפקדה האמריקאית בקרית גת

·         ארה"ב הכריזה על שלב ב' בעזה - ללא החזרת רן גואלי ובלי פירוק החמאס

 

המסקנה: חלון ההזדמנויות נסגר

ישראל עומדת בפני אתגר אסטרטגי חריף: עליה למצוא איזון בין שמירה על עליונות צבאית לבין הימנעות מערעור הסטטוס קוו באופן שמרחיק גם את בעלי הברית הפוטנציאליים.

בעידן טראמפ, שבו ערכים דמוקרטיים אינם יתרון וארה"ב מחפשת יציבות דרך "עסקאות" עם מנהיגים חזקים, ישראל עלולה למצוא עצמה מבודדת - לא למרות הצלחותיה הצבאיות, אלא בגללן.

השאלה המרכזית: האם ישראל תצליח לתרגם את עליונותה הצבאית להשפעה דיפלומטית, או שתמשיך להידחק לפינה במפה האזורית החדשה?

התשובה תקבע לא רק את מעמדה של ישראל באזור, אלא את עתידה הקיומי לדורות הבאים.

 

המאמר פורסם בבלוג ״תצפית אסטרטגית״