ב-6.6.2018, ארבע שנים לפני לכתו מאתנו, נשא הסופר א.ב יהושע הרצאה בבמת הדיונים של מכון ממרי, שבו אני עובד. הנושא המרכזי היה הסכסוך, אבל בהידרשו למצבו של השמאל הישראלי, הייתה לו הערה מעניינת. "כיצד זה", תהה, "הליכוד מקפיד לשמור על שמו, ברע ובטוב, גם אם קיבל 12 מנדטים ובוודאי אם זכה בניצחון, בעוד מפלגות השמאל עסוקות בהמצאת שמות חדשים לעצמן ערב כל מערכת בחירות". א.ב יהושע ראה בכך עוד סימן לאבדן דרך וזהות של השמאל.

הנה כך ב-1999 הפך אהוד ברק את מפלגת העבודה ל"ישראל אחת", אחר כך פיצל ממנה סיעה שעמד בראשה בשם "עצמאות"; יצחק הרצוג כיו"ר, שינה את שמה ל"מחנה הציוני"; עמיר פרץ וציפי ליבני התפצלו ממנה והקימו את "התנועה"; עוד קודם לכן הקים עמיר פרץ את סיעת "עם אחד" והיום, לאחר שהתאחדו, נקראות מי שהיו מרצ והעבודה "מפלגת הדמוקרטים". שום קשר למפלגת העבודה, שום קשר לסוציאל דמוקרטיה, שהיוו בעבר את המהות של מפלגות השמאל. מן ההגדרות הללו בורח כמו מאש, גם לוחם אמיץ כיו"ר המפלגה, יאיר גולן.

***

האחות הקטנה מפ"ם גם היא שינתה שמות וזהות, כשהפכה בהסתדרות לחלק מ"חיים חדשים" של חיים רמון; כמרצ, כשכבר כללה גורמים ימניים משינוי, היא הוסיפה לעצמה את התווית "התנועה החדשה" לאחר שצירפה אליה כמה שחקני חיזוק; וזה עוד לפני שעוסקים בנישואיה לפיקציה ששמה "שחר" שהקים יוסי ביילין, כמפלגת מדף.

מול כל אלה, הליכוד בשלו. הוא תמיד "ליכוד". נכון, זה לא מלמד דבר על מוביליו שערכם כיום נמוך בהרבה ממי שהיו בעבר, אבל על המותג, כתעודת זהות, שומרים בכל תנאי; כך גם כשקדימה יילדה את עצמה מתוכו, פרשה ממנו וניצחה אותו. הליכוד נותר ליכוד. לשמירת השם יש משמעות, לא רק מילולית.

באשר למפלגת "הדמוקרטים" - תוצר המיזוג של שרידי מרצ והעבודה -  הדברים נאמרים לא רק בהקשר לשמה, אלא גם ובעיקר בהקשר לתוכנה ומצעה, כפי שהם מוצגים לציבור.

בכמה מפגשים שמעתי את יאיר גולן מבטיח - בין יציאה ליציאה שלו נגד הממשלה - "שאנחנו נקיים דמוקרטיה ליברלית". באחת הפעמים הערתי לו: "דמוקרטיה ליברלית זה כל מי שנמצא בין הליכוד לש"ס: הרשימה הממלכתית, יש עתיד, מפלגת ישר, מפלגת המילואימניקים, ישראל ביתנו, כולם מדברים שם על דמוקרטיה ליברלית.." אולי, חשבתי ביני לביני, זהו המענה שלהן לסממנים הרודניים-דיקטטוריים המאפיינים את ממשלות נתניהו בשנים האחרונות, מענה שלא מחייב הרבה.

"ולכן", הוספתי באוזני גולן, "מה שחסר הוא סוציאל דמוקרטיה ולא דמוקרטיה ליברלית". גולן חייך ושתק. לדעתי, לא לחינם: אני חושש שסוציאל דמוקרטיה איננה האג'נדה שלו, זאת בניגוד לתפיסה של חבריו, גלעד קריב ונעמה לזימי,  אבל הוא הראש. אולי, כמי שהתעצב בצמרת צה"ל והיה אף מועמד לרמטכ"ל, ענייני חברה ורווחה הם נושאים זרים לו. ובעצם, כמו על גולן, אפשר לומר זאת על רוב הגנרלים שנעשו פוליטיקאים. מה שהלך לפניהם הם שמם ודרגתם, לא דרך ייחודית כלשהי.  

קריב ולזימי. מה שחסר הוא סוציאל דמוקרטיה ולא דמוקרטיה ליברלית (מרשת X)

***

כשאמרתי "סוציאל דמוקרטיה", לא התכוונתי לכך בהקשר למה שיועצי בחירות ממליצים עליו:  "להתבדל מהאחרים", אלא לכך שזהו הבגד שעל מפלגת הדמוקרטים ללבוש ושזהו התנאי ההכרחי להפיכתה ממפלגת נישה שלראשה תקרת זכוכית של עשרה מנדטים, למפלגה החותרת להגמוניה.

אחרי השבר הנורא של ה-7 באוקטובר חיוני לדבר על היסודות, על האמת ועל התשתית לקיומנו כאן כחברה סולידרית. להפסיק להעמיד פנים, להפסיק לנסות למצוא חן בעיני כולם; להיות אמיצים לומר "מדינת רווחה וסוציאל דמוקרטיה" גם אם קהלת וקולות מהימין יגידו שזה "בולשביזם" ויתר הבלים.

השמאל הישראלי שגה באמצו את תהליך השלום כאג'נדה היחידה ומשזה קרס, הוא נותר עירום מבחינה רעיונית. אם לא מדברים על שלום, לא מדברים על כלום. אז מה עושים? מוחים ובוכים. חוברים להתארגנויות שמאפיינות סקטור אוכלוסייה אחד – בדרך כלל נטול פריפריה ושכבות סוציו אקונומיות נמוכות – כדי לצאת לרחובות ולמחות בחריפות, ובצדק, נגד מדיניות הממשלה, אבל בלי להצביע על "הבעד". מה "הבעד" שלנו ליום שאחרי המחרת, איזו חברה ישראלית אחרת אנחנו רוצים? כיצד סוגרים פערים כלכליים חברתיים, כיצד בונים שותפות עם הפריפריה, איך הופכים ממפלגת מגזר ל"מפלגת עם", כפי שהייתה תנועת העבודה לגווניה. כיצד קרה שהליכוד נעשה כה דומיננטי בהסתדרות?

חשוב לגייס לדמוקרטים את ראשי המחאה, אך בסוף זה עוד מאותו דבר; חשוב יותר לגייס את מי שלא היו בה, אלה שהדירו רגליהם, או הודרו ממנה. צירוף גורמים מרכזיים מהפריפריה "לדמוקרטים", מתוך גישה של "נפש חפצה" ונכונות של חלוקה באחריות, תוך אימוץ מדיניות שתענה לצרכיהם, הוא לא רק עניין טקטי - מעשה של ערב בחירות; הוא תנאי הכרחי להפיכת מפלגת הדמוקרטים "למפלגת עם", ליציאתה מן הגומחה אל ההגמוניה.   

***   

 אסיים במילותיו של אלכסנדר פן:

המרכז הפך לשולי דברים,

כי לדברים אבד מרכז מהותם

והשוליים פלשו מכל העברים

לסגור בארבע חניקות על המרכז,

אשר שתק אך לא נכנע.

הוא חי עד בוא העת לפרוץ את השוליים

לשוב ולדובב את הדברים בשפת ליבם