"לא הבג"ץ לבדו ישמור ויגן על הדמוקרטיה"... (אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר)

" אלוהים שומר על ילדי הגן, פחות מהם על ילדי בית הספר ועל המבוגרים לא ירחם כלל" התפייט יהודה עמיחי, ואני מוסיפה: "ועל המחנכים עוד פחות מכולם"...

ימים אלה שאנחנו מצויים בהם, קשה להגדיר את טיבם, האם הם ימי סוף הדמוקרטיה, ראשית הדיקטטורה או משהו אחר על הספקטרום. התייעצתי עם חברתי, הבינה המלאכותית, האם ניתן לקרוא למצבנו "ימי טרום דיקטטורה"  והיא ברוב ידענותה וניסיונה שלא לומר אמירה פוליטית (כדרכה בקודש), העדיפה לקרוא למצב בו אנחנו נמצאים "נסיגה דמוקרטית"  ולא "טרום דיקטטורה".

 אבל כשמנתה את המאפיינים שהובילו מדינות מדמוקרטיה לדיקטטורה (החלשה מכוונת של מערכת המשפט, חקיקה שמטרתה לשנות את מבנה המשטר, קיטוב קיצוני שמערער את הלגיטימיות של מוסדות מרכזיים ושחיקה באמון הציבור במערכת הפוליטית והמשפטית), התחזקה בי התחושה שאנחנו אכן נמצאים כבר בתוך מציאות טרום דיקטטורית.

כששאלתי אותה כיצד מתבטאת "טרום דיקטטורה" במערכת החינוך, התגלה לעיני מנגנון ההפעלה של מי שיושב היום בקוקפיט של מערכת החינוך שלנו: פוליטיזציה של תכנים לימודיים, הדגשת "היסטוריה רשמית" וחסימת קולות ביקורתיים, מנויים פוליטיים, פגיעה בחופש האקדמי-פדגוגי, איסור על כניסתם של ארגונים המביעים ביקורת על הממשלה, פגיעה בחופש הביטוי ושינוי אקלים בית הספר, פחד להביע דעה, תלונות נגד מורים ומנהלים, איום בפיטורי מורים ועוד. 

"נו," אני מקשה על הבינה "זה ממש המצב אצלנו, לא?!" והיא מיד מרגיעה אותי ומונה את המאפיינים שמוכיחים שזו עדיין לא דיקטטורה: מורים עדיין פועלים בחופש אקדמי, בתי הספר מגוונים אידאולוגית, תקשורת חופשית שמגיבה מהר לשינויים, ארגוני מורים חזקים ומעורבים, חברה אזרחית פעילה שמגנה על חופש הביטוי בחינוך.

בג"ץ כבר איננו מספיק. מאבק על הדמוקרטיה מצריך התגייסות ציבורית (מוויקיפדיה)

ואני שואלת: האמנם? מתי יצאנו לאחרונה בהמונינו למחות כנגד שימועים למחנכים ולמנהלים שהעזו להביע דעה ביקורתית? מתי שמענו את ארגוני המורים משביתים את מערכת החינוך בעקבות מורים ומנהלים שנקראו לשימוע על כך שמילאו את זכותם האזרחית? מתי בדקנו בבית הספר של ילדינו ונכדינו שמנהלים ומורים אינם מאוימים וחוששים להביע עמדה, או לאפשר שיח פתוח בכיתה ובחצר בית הספר בענייני היום?

אני מבקשת מבינתי היקרה (מה הייתי עושה בלעדיה) שתצטט לי את מטרות החינוך כפי שהן מופיעות בחוק חינוך ממלכתי ומוצאת בין יתר המטרות: לחנך לחברה צודקת, שוויונית ודמוקרטית, לטפח סובלנות, אחריות ויכולת לשפוט באופן ביקורתי, להכשיר את התלמידים לחיים בחברה פלורליסטית, לעודד מעורבות חברתית ותרומה לקהילה.  

האם היושב בקוקפיט טרח לקרוא את מטרות החינוך? אני מסופקת. בינתיים הוא הספיק לזהות את ה"אויב", לכוון היטב ולטווח את ארגון "האחים לנשק" ואת כל המנהלים שיעזו להזמינם לשיחה עם התלמידים. למזלנו הרב והזמני, נפל עליו פחד בג"ץ, שגרם לו לקפל את זנבו, עד ההתקפה הבאה.

צודק השופט אהרון ברק, אסור לנו להשאיר את בג''ץ כגורם יחידי המגן על הדמוקרטיה. בג''ץ לבדו ללא תמיכה ציבורית רחבה ואקטיבית לא יוכל להגן על המוסדות הדמוקרטיים הממלכתיים, כי בעודנו חרדים לקריסת המבצר של מערכת המשפט וגורמי האכיפה, קורס לנגד עינינו החינוך הממלכתי, המאוים וממושטר על ידי ממשלה, המובילה להפיכה משטרית.

חשוב לציין שכיום מתחנכים כמיליון תלמידים שמהווים כמחצית ילדי ישראל (כ-46%) במערכת החינוך הממלכתית. בעוד משרד החינוך אינו כופה על  בתיה"ס החרדיים לקיים את חוק לימודי הליבה, הוא דורס את חוק החינוך הממלכתי.

אנחנו עדיין לא דיקטטורה, מרגיעה הבינה המלאכותית 

*** 

ישנם אמנם ארגונים ציבוריים שהוקמו בשנים האחרונות להגנה על מערכת החינוך, אך אין להם נוכחות ציבורית מספיקה וקולם כמעט ולא נשמע.

הגיע הזמן להקים את ארגון ה"אחים לחינוך" להגנה על מערכת החינוך  שיפעל כדוגמת ארגון "האחים לנשק" - ארגון שיקרא להפגנות בכל מקום ובכל מצב של פגיעה בעצמאות החינוך הממלכתי, שיקים קבוצות הורים ומחנכים פעילים ומעורבים, שיעמיד לרשות המחנכים והמנהלים הגנה משפטית ותמיכה ציבורית ועוד. כל זאת  למען עתיד החינוך ולמען ילדינו ונכדינו.