אחרי כמעט שנתיים של הדממה, "בין חברים" חוזר, הידד! אבל אני מיד גם שב ושואל את עצמי: מה יש לנו לחדש הפעם? אילו דיונים יתעוררו פה – כאלה שאינם מתקיימים במקום אחר? וספציפית: מה יש לי לתרום לפלטפורמה קיבוצית/ציונית/נוסטלגית/סאחית שכזו? עזרא יקירי התקשר, שוחחנו, ולא ראיתי קצה תשובה לשאלות הללו.

אלא שאז קראתי את מאמרו של ניר הרבורגר  – "זמן שיבה להתיישבות". ויש מאיפה להתחיל, ב"ה: סחבק ינסה לתאר לאדם הציוני, איך הטקסט המופתי שלו עשוי להיקרא על ידי שכניו הערבים, או סתם יהודים תומכי שוויון.

המאמר המדובר ממש נוטף שוויון, תפיסה מעמדית וערכים סוציאליסטיים. מי לא בעד שוויון?! אבל מי בעד "שיבה" - לא רק עבור היהודים, אלא גם עבור הפלסטינים? והרי לא ייתכן שערך השוויון המקודש לא יחול גם על המונח הטעון זה.

נערן. יוחל החוק על כל יושביה של ישראל/ פלסטין (התמונה מתיירות בקעת הירדן)  

***

אצל ניר זה די ברור, והולם מאוד את האתוס הוותיק: פשוט אין ערבים. הוא לא מזכיר "פלסטינים", "סכסוך" ובטח שאין "כיבוש". אבל יש מהלך היסטורי מרגש שבו, שימו לב, "האדם (היהודי) כובש את איתני הטבע (מעבד את האדמה), וחי חיי שיתוף. מעין פעולת תיקון משולבת ומתמשכת על הטבע, על הפרט, הקהילה והחברה". הציטוט מדויק, כולל הסוגריים. נניח לרגע את היומרה הציונית "לתקן את הטבע", שתוצאתה הישירה היתה הרס היסטורי, מאגם החולה ועד בקעת תמנע, כתישת המכתשים למען הפוספט וייבוש ים המלח לטובת האשלג. ובצד השירים הקוראים להלביש את הארץ שלמת בטון, ניר אשכרה שומע מעליית הגג הציונית "קריאה לחידוש ההתיישבות בדרום, בצפון ובבקעת הירדן; מתעורר הצורך והרצון לשוב ולהקים יישובים לאורך הגבול".

ובכן, הגיע הזמן להחליט, חבר יקר: אם הירדן הוא אכן גבולה של המדינה, מחובתנו להחיל את החוק על כל יושביה של ישראל/פלסטין האהובה והאומללה שלנו. החבר'ה של ניר מ"המחנות העולים" יוכלו כנראה להמשיך לשבת בנערן – והפעם על פי חוק. אבל בפרלמנט יהיו מחצית מהחברים ערבים. עדיפים איימן עודה ומנסור עבאס, על פני איתמר בן גביר ותואמיו, האין זאת? אבל זו לא תהיה יותר "הכנסת", משום שזהו מושג דתי/לאומי/היסטורי, ולא שם אזרחי – כראוי למדינה ששומרת על שוויון ומכבדת את כל יושביה.

לא נעים להגיד, אבל נערן היא חלק מהטיהור האתני, ממסאפר יטא ועד מחולה. האגדה הזו, שתנועת העבודה מספרת לעצמה, שב-67' משהו השתבש, היא לא רק הונאה מקוממת, אלא גם סחורה פגת תוקף. אחרי כמעט ששים שנות שליטה ישראלית, מהחרמון ועד רפיח, ברי שאין מדובר במצב זמני. ניר בוודאי מסתייג מאוד מנתניהו ונושאי כליו, אלא שזוהי ישראל, ואין אחרת. הנה הסעיף הראשון בקווי היסוד של ממשלתה: "לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל".

תושבי הכפרים שהותקפו וננטשו בשנה האחרונה, קילומטרים ספורים מנערן, לא יכולים להתנחם בהבדל שבין כוונותיהם הטובות של החולצות הכחולות, לבין כוונותיהם הרעות של נערי הגבעות, בפיאותים הארוכות וציציותיהם המתנפנפות. גם קיבוץ הולדתי, גן שמואל, יושב על כפר ידידותי שהרסנו ב-48'; ואנחנו ממשיכים להרוס איפה שרק אפשר: במוערג'ת ובראס אל-עין (שם יצא לי לעשות כמה ימים ב"נוכחות מגינה"), באום אל-ח'יר ובאום אל חיראן, בעזה ובג'נין.

אום אל-חיראן. הורסים איפה שרק אפשר (התמונה מוויקיפדיה)

*** 

ולאן הגענו? ב-48' היו כאן כמיליון ערבים וכ-600 אלף יהודים. היום יש 7 מיליון מהם ו-7 מיליון מאיתנו.

(כשאני אומר "מאיתנו" כוונתי כמובן לחלוקה אתנית. באופן אישי אני מזדהה יותר עם הדרישה הפלסטינית לשחרור לאומי, למען הזכות להגדרה עצמית, ביטחון, צדק, שיבה ושוויון; מאשר עם הממשלה או המתנחלים החביבים - בין סוציאליסטים בבקעת הירדן ובין הִיפִּים מתקוע).

אחרי 150 שנות "התיישבות", הגיע הזמן שהיהודים יחליטו סוף סוף מה הם רוצים: מדינה משותפת ושוויונית - או חלוקה שלא אנחנו לבדנו נקבע את גבולותיה ותנאיה. בהסכם הקבע נצטרך לתת פתרון גם לסוגיית "השיבה". אבל לא "שיבה לערכי ההתיישבות" שעליה כותב ניר; אלא "זכות השיבה" הידועה עבור פליטי 48' ו-67'. הם חיו פה שנים רבות בתוך פסיפס מגוון, אנושי ודתי. איתרע מזלם שהנוצרים החליט למסור את ארצם ליהודים - כחלק ממערכת היחסים המעוותת בין שתי הדתות הללו, בשילוב אינטרסים כלכליים ופוליטיים. לא היה שום תסריט אחר, מלבד התנגשות. ועכשיו מה.