בבחירות האחרונות, הצבעתי למחנה הממלכתי, בהנהגת בני גנץ.

ב-11 בספטמבר 2023, ארבעה ימים אחרי הטבח, כאשר גנץ הצטרף ללא תנאי לממשלת החירום הלאומית, ידעתי שהצבעתי נכון. שיש תמורה לאגרה.

הבנתי שנתתי את קולי למפלגה ולמנהיג שמעמידים על ראש שמחתם את האחריות הלאומית.

נחזור 3.5 שנים אחורה, למאי 2020. מגפת הקורונה בשיאה. משבר בריאות קשה מכה בעולם כולו ובמדינת ישראל. המשבר הבריאותי מצטרף למשבר פוליטי כבד – מערכת של סבבי בחירות חוזרים ונשנים ללא הכרעה. המדינה עמדה להיזרק לעוד סבב בחירות, שסביר להניח שאף בו לא תהיה הכרעה. סיטואציה של מדינה על סף התפוררות.

בני גנץ החליט לעשות מעשה – לנהוג כמנהיג לאומי, אחראי. הוא נכנס תחת האלונקה והקים ממשלת אחדות רוטציונית עם נתניהו. האמת היא שנכון יותר לומר שהוא זינק על הרימון. הוא ידע שהוא ישלם מחיר כבד. הוא ידע שכחול לבן תתפרק והוא יאבד את מחצית כוחו הפוליטי. הוא גם ידע שהוא חתם על הסכם עם נוכל, אם כי האמין שההסכם חזק דיו כדי להחזיק מעמד. הוא נהג באומץ פוליטי נדיר.

 בני גנץ. ממשלה בלי הקיצוניים משני הצדדים (התמונה מוויקיפדיה)

***

המהלך כשל. נתניהו הנוכל רימה אותו, הונה אותו, לא הייתה לו כל כוונה לקיים את ההסכם, הוא עקץ אותו, גנב את הרוטציה והממשלה נפלה. בדרך, הוא ביצע פשע כלכלי נגד מדינת ישראל – אי העברת תקציב.

רבים נדו לגנץ על תמימותו. אבל ברגע האמת, גנץ עשה את המעשה הנכון למען מדינת ישראל, בין החלופות, הגם שהוכש. אני מאמין, שאילו לפיד ויעלון, שותפיו של גנץ להנהגת כחול לבן, היו נוהגים כמותו ומצטרפים לממשלה בכוח מוגבר, נתניהו היה מתקשה לנהוג כפי שנהג.

אחרי הפרסה הזאת, היה ברור שאם יש אדם אחד בפוליטיקה הישראלית שאין סיכוי שיצטרף לממשלה עם נתניהו, האיש הזה הוא גנץ, בעל הניסיון.

אבל ברגע הקשה ביותר בתולדות המדינה, אחרי טבח 7 באוקטובר, מחל גנץ על כבודו, בלע את עלבונו, ועשה את המעשה הלאומי, האחראי, הנכון והצטרף לממשלה. שוב הוא בלט באחריותו הלאומית, לעומת לפיד וליברמן, שהעדיפו חישובים פוליטיים קטנים ושיקולים זרים, ולא נהגו כמותו.

***

השבוע יצא בני גנץ, שמצבו בסקרים קשה מאוד, ברעיון פוליטי חדש. הוא דיבר על הצורך בממשלה יציבה, רחבה, ציונית, ללא הקיצונים משני הצדדים. הוא אמר שיעשה הכל כדי שנתניהו לא ייבחר, אולם אם נתניהו ייבחר, יש להצטרף אליו לממשלה ללא הקיצונים, כלומר בראש ובראשונה ללא בן גביר.

המסד הרעיוני של הצעתו של גנץ נכון. האיום הגדול ביותר על המדינה הוא הקרע הפנימי ההולך וגדל. המערכת הפוליטית מקצינה ומחריפה את השנאה. ואף שבעיקר האחריות נושאים ראש הממשלה והממשלה, במדיניות ה"הפרד-ומשול", במסע הנקם וההרס נגד מערכת המשפט בישראל בשל משפטו של נתניהו, במנוסה הפחדנית של נתניהו מאחריותו לטבח ובסיכול חקירת הטבח, גם מתנגדיו של נתניהו נושאים באחריות, במאבק קיצוני ומקצין, בסיכול הצעות פשרה ובעיקר בפשע נגד מדינת ישראל והדמוקרטיה – האיום הנואל בסרבנות המונית ופשעי השנאה הדוסופוביים בת"א ביום הכיפורים, ערב 7 באוקטובר. ההקצנה הזאת מסכנת את עצם קיומה של מדינת ישראל. 7 באוקטובר קרה בעיצומו של הקרע הנורא, ולא במקרה, ובמקום להפיק לקחים ולשמר את רוח ה"יחד ננצח", ההירתמות וההתנדבות הלאומית ב-8 באוקטובר, הידרדרנו בחזרה ל-6 באוקטובר, על סטרואידים.

מה שנחוץ להצלת מדינת ישראל הוא המרת פוליטיקת ההכנעה, בפוליטיקה של הסכמות, שתיצור פתרונות בהסכמה רחבה, לנושאים שקורעים את החברה הישראלית. 

יש היגיון בהצעה להקמת ממשלת אחדות, ממשלה ציונית רחבה, ללא הקיצונים, כדי להוביל מהלך לאומי גדול של יצירת ההסכמות, הן בנושא המשפטי והן בנושאים האחרים שקורעים את החברה. כן, מה שדרוש היום למדינת ישראל הוא ממשלה רחבה, חוצת מחנות. השאלה היא אם הדבר אפשרי. או – האם יש פרטנר?

הליכוד של היום, אינו הליכוד של ממשלות האחדות בשנות ה-80. אז הנהיגו אותו אישים לאומיים אחראיים – יצחק שמיר, דוד לוי, אריק שרון, מישה ארנס, משה ניסים ושכמותם. לא זו בלבד שנתניהו אינו שמיר, הוא גם אינו נתניהו שלפני הסתבכותו בפלילים. והליכוד הולך ומאבד את דמותו, בתהליך שעמית סגל היטיב להגדיר – טלי גוטליביזציה של הליכוד. הליכוד הלאומי, ליברלי, ממלכתי, אחראי, שראוי היה לשותפות קואליציונית בלי הקיצונים, הפך לקיצוני בעצמו, עד שהולך ומיטשטש ההבדל בינו לבין כנופיית בן גביר.

 טלי גוטליב. הליכוד מאבד את דמותו בתהליך גוטליביזציה (התמונה מווקיפדיה)

***

 גנץ מדבר על ממשלת אחדות, במקרה שבו לקואליציה של נתניהו יהיו 61 מנדטים. אם נתניהו במקרה כזה יסכים לממשלה עם בנט, לפיד, אייזנקוט, ליברמן וגנץ ובלי בן גביר, סמוטריץ' והחרדים – אני קונה על המקום, בשתי ידיים, ממשלה כזו. אך זה לא יקרה. אין סיכוי שזה יקרה. נתניהו לא ייפרד ממי שנותנים גיבוי למלחמתו להרס מערכת המשפט כדי להצילו מאימת הדין. כך שלתוכנית של גנץ, שהיא יפה על הנייר, אין שום היתכנות במציאות.

ובכל זאת, טוב שהעלה לסדר היום את רעיון ממשלת האחדות, שהיא פתרון שאין לדחות אותו, בסיטואציה הפוליטית המסתמנת בכל הסקרים הרציניים (איני מתייחס, כמובן, ל"סקרים" של ערוץ 14) – העדר הכרעה. שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע מתפרסמים 4-5 סקרים וכמעט תמיד תוצאתם היא שאין לאף צד קואליציה של 61 ח"כים, שתאפשר הקמת ממשלה. בסיטואציה הזאת, האפשרויות הן ממשלת אחדות לאומית או סבב בחירות נוסף. ולמה שבסבב בחירות נוסף התוצאה תהיה שונה? האם אנו רוצים לטלטל שוב את החברה הישראלית, במצבה הרעוע כל כך, לעוד ועוד סבבים? האם מדינת ישראל תוכל לעמוד בכך? בסיטואציה כזו, רצוי לחתור לממשלת אחדות.

יתר על כן, נניח שהאופוזיציה תצליח להקים ממשלת 61 ח"כים – האם ממשלה כזו עדיפה על ממשלת אחדות? מסופקני. נכון, ממשלה כזו לא תהיה בשום אופן השתקפות של ממשלת ה"מלא מלא". ממשלה שמשתרעת מבנט וליברמן עד יאיר גולן, היא ממשלה חוצת מחנות, שמבחינה אידיאולוגית יש בה ייצוג כמעט לכל קשת הדעות בחברה הישראלית. אך זו ממשלה צרה מאוד, שתתקשה לשלוט. במקרה כזה, הברירה אינה בין ממשלת אחדות לסבב בחירות נוסף, וממשלת האחדות לא תהיה רוטציונית, ולכן הליכה בסיטואציה כזו לממשלת אחדות תהיה מתוך עמדה של כוח.

ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד של היום אינה פתרון רצוי, אך הוא עשוי להיות הרע במיעוטו. אך יש להעמיד לה מספר תנאים, שספק אם הליכוד יסכים להם, אך אם הוא יסכים, תהיה זו ממשלה ראויה בהחלט. אלה התנאים:

א. בן גביר וכנופייתו מחוץ לתחום באופן טוטלי.

ב. אם עד אז יחוקק חוק ההשתמטות – הוא יבוטל, ובכל מקרה, ממשלת האחדות תוביל לגיוס החרדים, ולניתוק המגזר החרדי מעטיני תקציב המדינה, כדי לרפא אותו ולאלץ אותו להשתלב במדינה.

ג. רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, רחוקה מהמהפכה המשטרית.

ד. תיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת בשום אופן לא יהיו בידי הליכוד. גם אם המחיר הוא ויתור על תיקים נחשבים יותר, כמו ביטחון, חוץ ואוצר.

ה. ועדת חקירה ממלכתית.

ו. אם תהיה זו ממשלת רוטציה – נתניהו לא יהיה הראשון, כי אם הוא יהיה הראשון לא תהיה רוטציה.

האם יש סיכוי שהליכוד יקבל את התנאים הללו? אני בספק. אבל חובה לנסות, כי כל חלופה אחרת גרועה יותר.

איתמר בן גביר. מחוץ לתחום באופ טוטלי (התמונה מ-FB) 

***

 לא ברור עדין מה תהיה תמונת המפלגות המתמודדות בבחירות. ייתכן מאוד, שיקום גוף פוליטי ציוני, ממלכתי, אחראי, שעיקר עולמו הוא החתירה לאחדות לאומית, להסכמה לאומית רחבה ולפתרון מוסכם לבעיות הליבה של ישראל. יכול להיות שגוף כזה יוכל לכפות ממשלת אחדות לאומית בתנאים כמו אלה שהזכרתי, או לחלופין להבטיח ממשלת תיקון מבנט עד יאיר גולן, שתהיה לא רק חוצת גבולות אלא גם רחבה ויציבה. אני שותף לניסיון להקים גוף כזה, ואם הניסיון יצלח, אתן לו את קולי.

נכון להיום, במערכת הפוליטית הקיימת, היחיד שמבטא את הסנטימנט הזה הוא בני גנץ. ואף שלדעתי הוא מציג רעיון בלתי ישים, טוב וחשוב שיש מי שנושא את הדגל הזה.

אני נוכח בגל השנאה, התיעוב והבוז המושלכים בידי אנשי 6 באוקטובר בבני גנץ, ולבי יוצא אליו. מכל מטיחי הבוץ, הנתעבת ביותר היא זהבה גלאון, שבפשקוויל איום ונורא שפרסמה ב"הארץ" הציגה את בני גנץ כגזען וכהניסט, כמעט כבן דמותו של בן גביר. האמת היא, שמי שדומה לבן גביר זו דווקא היא, תמונת הראי שלו, בפנאטיות, בקיצוניות, בשנאה, ברדיקליות, בהרסנות, בתיעוב המהותי לכל דבר קונסטרוקטיבי בחברה הישראלית. חוק הרדיקלים השלובים עובד תמיד. בפשקוויל השנאה הנורא שלה, הגדירה הפנאטית את מלחמת "חרבות ברזל", מלחמת המגן הצודקת ביותר מאז המלחמה בנאצים, שפרצה בטבח 7 באוקטובר – "מלחמת שמד" שבה אנשים מתו בעזה "רק כי נולדו שם". בכך היא מהדהדת את עלילות הדם האנטישמיות הנוראות, השוטפות את העולם החל ב-7 באוקטובר.

מי שעוד יצא נגד גנץ היה אמנון אברמוביץ'. הוא דיבר עליו בבוז, שאותה הגדיר בציניות "חמלה". הוא כינה אותו "אליפלט". 

אברמוביץ' רצה לקלל, לומר שאליפלט הוא ילד בלי אופי, אין בו אופי אפילו במיל. אבל אליפלט היה גיבור אמיתי, שברגע האמת, כשהעמדה הקדמית הייתה מנותקת ומלאי התחמושת אזל בה מכבר, הרגיש אליפלט כאילו הוא מוכרח את המלאי לחדש, וכיוון שאין אופי במיל לו, הוא זחל כך ישר מול האש. בלי מדוע, ובלי כיצד, בלי היכן ובלי איך ולמה, בלי לאן ומאיזה צד, בלי מתי ובלי אן וכמה. אמנון אברמוביץ' רצה לקלל את גנץ ויצא מברך אותו.

כי בעידן הציני, עידן נתניהו, עידן הביביזם והרל"ביזם, מה שחסר לנו, הוא קצת אליפלט.