ברמה עקרונית ראוי לברך את הנשיא טראמפ שחטף את נשיא ונצואלה ניקולס מדורו, אולם כדי להבין את התמונה המלאה והדרך שהובילה לנקודת שפל זו, יש ללמוד את הפרטים ולהכיר את ההקשר ההיסטורי.

רקע היסטורי

ונצואלה הייתה המדינה העשירה ביותר בדרום אמריקה בזכות מצבורי הנפט העצומים שברשותה. ארה"ב מכרה לה נשק ומטוסי F-16, וישראל קיימה עמה יחסי סחר הדוקים לפני עלייתו של הוגו צ'אבס לשלטון ב-1998.

תקופת הוגו צ'אבס (1998–2013)

כאשר הוגו צ'אבס עלה לשלטון, המצב השתנה ב-180 מעלות. צ'אבס ניסה לנהל מדיניות עממית "בוליברית" (על שם הגיבור הלאומי ששחרר את דרום אמריקה – סימון בוליבר) שתמכה בעניים, עם:

• חינוך חינם
• השכלה גבוהה נגישה לכולם
• מערכת בריאות באזורים נידחים

לצורך כך הוא השתלט על חברות הנפט, פיטר 18,000 מומחים והלאים את משאבי המדינה. הוא השתמש בהכנסות הנפט למדיניות פופוליסטית בזמן גאות מחירים ונשאר עם קופה ריקה כאשר המחירים ירדו.

צ'אבס ניהל מדיניות אנטי-אמריקאית, יצר קשרים עם איראן, קובה, בוליביה וניקרגואה, והביע תמיכה רטורית בארגוני טרור כמו חיזבאללה והחמאס, מה שהדאיג את ארצות הברית והמערב.

הוגו צ'אבס. תמיכה בארגוני טרור שהדאיגה את המערב (מוויקיפדיה)

בין דמוקרטיה לרודנות

צ'אבס נבחר פעם אחר פעם לנשיאות בבחירות דמוקרטיות, חופשיות ומפוקחות על-ידי גופים בינלאומיים. אולם עם הזמן שחק את המוסדות הדמוקרטיים מבפנים – יצר משטר שבו מתקיימות בחירות, אך ללא איזונים אמיתיים. הוא השתמש בכלים פרלמנטריים ודמוקרטיים לכאורה – כמו שינוי החוקה, משאלי עם ובחירות עממיות – כדי להגיע לתוצאה דומה לאלו שרודנים אחרים משיגים בכוח, ולהישאר בשלטון.

האמריקאים ניסו להפילו בהפיכה בשנת 2002, אולם הוא שרד ונבחר שוב לנשיאות. אולי בעניין זה הוא היה המבשר של סוג חדש של רודנים פופוליסטים במאה ה-21, המאפיין מדינות כמו טורקיה, הונגריה ופולין – שבהן מתקיימות בחירות אך מוסדות דמוקרטיים נחלשים.

למרות הצלחות ראשוניות במיגור אנאלפביתיות וצמיחה כלכלית בתחילת הדרך, המדיניות הכלכלית של צ'אבס נשאה זרעי כישלון. הפגיעה הקשה במגזר הפרטי, הלאמות מסיביות של עסקים זרים, חוסר השקעות בתשתיות הנפט, תלות מוחלטת במחירי נפט גבוהים וחוב חיצוני הולך וגדל – כל אלה הובילו לקריסה בלתי נמנעת.

עידן מדורו (2013–2026)

צ'אבס נפטר ב-2013 מסרטן, וניקולס מדורו, שהיה סגן הנשיא, נבחר כממלא מקומו. למדורו חסרה הכריזמה של צ'אבס (וגם הכישרון), והוא נאלץ להשתמש באמצעים קשים אנטי-דמוקרטיים כדי להישאר בשלטון.

קריסת מחירי הנפט במחצית השנייה של 2014 וסירובו של מדורו לבצע רפורמות מבניות ולקצץ בהוצאות, יחד עם החרפת הצעדים נגד המגזר היצרני, הובילו למיתון כבד והיפר-אינפלציה. ה-GDP התכווץ ב80%, האינפלציה הגיעה ל-130,000% והמדינה קרסה.

ב-2015 הוא הפסיד בבחירות לאופוזיציה. בתגובה הוא מינה שופטים נאמנים לבית המשפט העליון כדי למנוע משאל עם, על אף שנאספו על-ידי האופוזיציה מספיק חתימות כדי לקיימו.

ב-2017, לאחר הפסדו בפרלמנט, הקים מדורו גוף חדש בשם "האספה המחוקקת החדשה" עם 545 מושבים שמחזיק בסמכויות בלתי מוגבלות. האופוזיציה החרימה את הבחירות, וכל המחוקקים שנבחרו היו מתומכיו של מדורו. ההחלטה הראשונה של בית המחוקקים החדש הייתה (הכיצד לא) להדיח את התובעת הראשית (יועמ״שית) ולמנות במקומה מישהי הנאמנה לו.

ההתנהלות הכושלת של המשטר הובילה לקריסה כלכלית ולמשבר הומניטרי כבד: מחסור במזון ובתרופות, חוסר נגישות למים ראויים, שיעור עוני שקפץ ל-95%, אבטלה שעלתה ל-35%, והגירה שלילית של 7.9 מיליון איש (כ-28% מהאוכלוסייה) שעזבו את וונצואלה בתקופתו.

מדורו. "שת"פ עם קרטלי סמים ואיום על ביטחון ארה"ב" (מוויקיאנד)

הדרך לחטיפה

מדורו המשיך במסע ההרס של הדמוקרטיה בוונצואלה באמצעות מניפולציות חוקיות לכאורה: זיופי בחירות, שינויי חוקים, הפעלת כוח נגד אזרחים ודיכוי האופוזיציה – עד לחטיפתו על-ידי טראמפ.

ב-3 בינואר 2026, בפעולה צבאית אמריקאית בשם "Operation Absolute Resolve" נתפס מדורו על ידי כוחות מיוחדים אמריקאיים ("Delta Force") והועבר לארה"ב יחד עם אשתו סיליה פלורס. הוא הואשם בשיתוף פעולה עם קרטלי הסמים ובאיום על ביטחונה של ארה"ב.

למרות עתודות הנפט העצומות של המדינה ועושרה הרב, אחרי כמעט שלושה עשורים של שלטון פופוליסטי אנטי-דמוקרטי היא הפכה למדינה כושלת ואחת העניות בדרום אמריקה. הלקח הזה, שלא מרבים לדבר עליו, חשוב שיילמד.

ד"ר דני שיאון הוא בעל הבלוג "תצפית אסטרטגית"