"אדון חרדון" הוא אחד משירי המחזמר לילדים "זרעים של מסטיק" שכתבה לאה נאור, לפני כששים שנה, והלחין נחום הימן. המבצעים הם דליה פרידלנד כסולנית וקבוצת ילדים מקיבוץ בית אלפא.

העלילה, השירים והביצוע השובים את ליבי גם היום, גרמו לי לכפות על ילדיי, במהלך שנות השמונים של המאה הקודמת, להאזין לקלטת הזו בכל ערב, טרם הרדמם. זה היה יותר להנאתי, מאשר להנאתם וגם נועד להזכיר תקופה שבה הקיבוצים שפעו יצירה מקורית, שהיוותה מרכיב מרכזי בעיצוב התרבות הישראלית של השנים ההן. כיום ילדיי נזכרים בתקליט הזה בערגה וגם משמיעים אותו לנכדיי. הם שכחו, או סלחו לי, על שהמאסתיו עליהם בשעתם. נראה שנוסטלגיה מדחיקה זיכרונות רעים.

ולמה נזכרתי בשיר הזה, חוץ מהעניין הנוסטלגי? התשובה היא: כדי לנסות להרגיע את חרדותיי; להעמיס עליהן קורטוב של הומור ונחמה. כמו לשרוק בחושך כדי לסלק את הפחד.

אדון חרדון הפעם איננו הלטאה הגמלונית שלכבודה נכתב שיר, אלא "האני החרד", אולי על משקל "האני החושב", של דקארט: אני חרד, משמע אני קיים. ואני אכן חרד. חרד לגורלנו כאן, לגורל הבית השלישי.

האקוודוקט ממול למלון. עונג מייאש. (צילום עצמי)

***

תחושת החרדה הזאת החלה לחלחל באמצע אוקטובר 2023, כשבוע לאחר שהורו לנו להתפנות מהקיבוץ 15 ק"מ דרומה, אל מלון "אקוודוקט" ברגבה; אל אזור שלמרבה האירוניה חטף יותר משחטף הקיבוץ, שנמצא באזור מוגן יחסית, על כתף הר, סמוך לגבול לבנון. הפליטות הזאת במלון, עשרים דקות מהבית – כמעט שנתיים של שהייה חסרת מעש בין הלובי של המלון לחדרי השינה (למזלי לקחתי אתי את המחשב הנייד) - נטעה תחושת ייאוש וחוסר אונים, אישית ולאומית, שהלכה והחמירה ככל שנקפו החודשים. ישראל היהירה והחזקה בורחת מאזור גבול הצפון, שם הקימה יישובים כדי להגן על עצמה. לבריחה הזו שכמו קרתה מאליה, הייתה משמעות אחת: אנו חרדים מפני פלישה של חזבאללה; כלומר, ברור שהוא התוקף ואנחנו הנסים - הפוך ממה שלימדונו לאורך השנים: שאנחנו בעלי היוזמה.

ובתוך כל זה הלכה והתבהרה זוועת הטבח שביצע ארגון הטרור חמאס ביישובי הנגב המערבי: שמות החללים, בהם חברים קרובים; היעדרותו של צה"ל מהזירה ברגע המבחן, מערך הגנה מחורר, אפס מודיעין אנושי על הנעשה בעזה, כיתות כוננות חסרות חימוש, תצפיתניות אומללות המשוועות להצלה, חדירת המחבלים אל בסיסים סודיים, בלא שמישהו נוטל אחריות על כך; כל זה יצר תחושת חידלון.

בארי. ביתם השרוף של איילת ומני גודארד. השאלה "למה"?, מעוררת בעתה (צילום עצמי)

***

משלל סיבות – טכניות, קשיי הליכה ובעיקר קושי נפשי – היו צריכות לחלוף שנתיים טרם הגעתי עם קבוצת חברים לסיור ביישובי עוטף עזה.

לאורך הזמן, הסיורים האלה – בשל הגודש, האופי התיירותי והמסחרי של חלקם - יצרו אי נוחות אצל המבוקרים, תושבי העוטף; הם החלו לחוש כבתוך חי-בר. ואכן, חברת ניר עוז שפניתי אליה בבקשה לארחנו אצלם - דחתה אותי על הסף; ממש בהינף יד.

סיכמתי עם חבריי – זקני קן צפון של הנוער העובד בתל-אביב – שנקיים סיור רק אם יימצאו תושבים מקומיים שידריכנו בנפש חפצה, לא רק "כעשיית טובה". ואכן נמצאו שניים שפתחו את שער ליבם: יגאל בניר עם – שם כיתת הכוננות נמצאה ערוכה וחמושה כיאות ומנעה את הטבח שחוו היישובים השכנים; ומנצ'ר בבארי, קיבוץ שחווה גיהינום עלי אדמות. שניהם סיפרו בהרחבה על אימי היום ההוא.

הנסיעה משם אל אתרי התצפיתניות, אל מתחם הנובה ובהמשך לסיור בקיבוץ בארי, הפיגו במהירות את רגע ההקלה שחשנו בניר עם, שיצא כמעט נקי מהאירוע. 

חמלתי על התצפיתניות שצעקו אל אוזניים חרשות, בהיותי באתר לזכרן; הצמית אותי הטבח שביצעו בהן מחבלי חמאס: "קציר" בלי חשבון; בנובה התמונה לא הייתה שונה; ההבדל היה בגודל גיא ההריגה, שהשתרע על שטח של עשרות דונמים. במה הפריעו הצעירים החוגגים למחבלי חמאס; במה הם איימו עליהם, למה הרצח ההמוני הזה? הם אפילו לא עצרו מבעדם להמשיך לדהור מזרחה, כפי שתכננו.

***

בבארי התהפכה לי הבטן ממש, בעוברי בין הבתים השרופים, מהם של חברים קרובים שהכרתי.

השאלה "למה"? היא שהעבירה בי בעתה. למה לקצור את תומכי השלום שהיו בעד פתרון שתי המדינות, אלה שהאמינו כי זה מה שיביא מזור לסכסוך המדמם ואף פעלו לשם כך.

התברר, עכשיו גם ממראה עיניים, כי אופי יחסי השכנות שנראה נינוח בין תושבי העוטף לתושבי עזה וארגון ההסעות של חולים עזתים לריפוי בארץ, היה אשליה. הוא לא הוריד בכלום את מפלס השנאה ותאוות הנקם. למה?! כי המטרה של טובחי ה-7 באוקטובר הייתה ונשארה: לחסל את תושבי העוטף כפתיח לחיסול, או גירוש של כלל האזרחים היהודים מישראל. מדינה יהודית – יוק. כך, אחרי לא מעט מלחמות, ניצחונות מזהירים ופחות, סבבי מבצעים ופעולות תגמול, שבנו אל המשבצת הראשונה: אל 1948, אל שאלת זכותנו בארץ הזאת. קציר הדמים במה שחמאס מכנה "מבול אל אקצא" מלמד שאנחנו במשחק שסכומו אפס; הוא על כל הקופה.

האמת, זה לא מהיום. ניתן היה להבין שזה שם המשחק מאז תוצאות הסכם אוסלו, כישלון כל הצעות הפשרה לחלוקת הארץ לשתי מדינות על בסיס גבולות 1967 ואינתיפאדת אל-אקצא שנלוותה להם. ואגב, השם אל אקצא, שלא זכה לאזכור באינתיפאדה הראשונה "העממית", כמו גם "מבול אל-אקצא", מלמד על הממד הדתי שבו הטעינו אש"ף ואח"כ חמאס, את הסכסוך ועל הקצנתו.

זיכרון הנובה ברעים. קציר אדם אכזרי, נטול חשבון (מתוך פיקיוויקי)

***

ספק אם גיליתי דברים חדשים בתיאורי זה. אני מניח שישנם עוד שחושבים כמוני. אז מה מקור החרדה? ובכן מקורה הוא בכך שאיננו מנצחים עוד במלחמות ובמבצעים שהתחוללו כאן מאז מלחמת יום כיפור, שההפתעה שקדמה לה וכמות ההרוגים שגבתה, הפכו את הניצחון בה למר כלענה.

מבצע ליטני, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה וכל המבצעים שבאו אחריהן, כבר לא התנהלו בין מדינות, אלא בינינו לבין ארגוני הטרור אש"ף, חזבאללה, חמאס הג'יהאד האסלאמי ואחרים וברוב אלה – בעיקר לא בעזה – לא השגנו הכרעה. אם להידרש למונחים ממגרש הספורט, בהכללה ניתן לומר שהם הסתיימו בתיקו. מבצע "שומר החומות" בו הפכו הערים המעורבות בארץ לשדה קרב רווי טינה ושנאה, הסתיים כשאנחנו חבולים ופצועים. וכשהצד החזק לכאורה מסיים בתיקו עם הצד החלש, הטעם בו חש הפייבוריט, הוא טעם של הפסד.

במלחמת "חרבות ברזל", או "מבול אל-אקצא" בפי חמאס, השוויון הזה נשבר לרעתנו אם לקחת בחשבון לצד החללים, הפצועים ונפגעי הנפש את השלכותיה על כלל החברה הישראלית. ה-7 באוקטובר היה שובר שוויון. שנתיים אחרי פריצת המלחמה חמאס לא הוכרע כמובטח. "הניצחון המוחלט" (עאלק) לא הושג; "עם כפכפים וטנדרים" הוא השתלט על מרחבים אדירים בנגב, כשהוא לועג לכל האלקטרוניקה והחיישנים המתוחכמים, והיה ממשיך לשעוט לחברון אלמלא נתקל בחוגגים ב"נובה" שהיו טרף קל ואומלל. ההטעיה המודיעינית שביצע, ההכרה שלו את שדה המערכה, האופן שבו שיתק את מערכות ההתראה שלנו ודילג בקלות מעל מכשולים קרקעיים שעלו מיליארדים ייחרטו בתודעתו כעוד מלחמת גבורה נוסח צאלח אל-דין ויזינו מורשת קרב לדורות רבים.

***

ומנגד עליבות הפיקוד הצבאי שלנו, נרפותה של ההנהגה המדינית, התכחשות ראשה, נתניהו, למחדליו, גילויי השחיתות הנחשפים סביבה וסביבו, תחושות האין אונים של המפונים, יצרו תודעה של שבר וכישלון; חשש "שאם עבדו עלינו פעם אחת, מה מבטיח שלא יעבדו עלינו שוב". שהרי החמאס לא נכנע, יש סביבו מערכת אהדה בינלאומית הטעונה בטינה לישראל, אונר"א חי וקיים ומייצר מכפלות במספר הפליטים הטוענים לזכות השיבה, ועוד לא דיברנו על היחס בין מספר האסלאמיסטים התומכים בחמאס ומוכנים להילחם ולהתאבד בשורותיו, למול מספר היהודים, שאצלם הדרג הלוחם נמצא במחסור כרוני.

ולכל אלה נוספות תחושת ההתפוררות הפנימית – החברתית והפוליטית - בארץ, האלימות והרציחות היומיומיות, ההתאבדויות בעקבות המלחמה – אלה שנודעו ואלה שלא - והבערת הגדה בידי מתנחלים אלימים שזוכים להכשר ומבטיחים שהאש לא תדעך. ומול זה הזחיחות והבטחותיו החלולות של נתניהו.

בכמה עוד סבבים כאלה, אם יהיו – ונראה שיהיו - נוכל לעמוד?  

אנדרטת התצפיתניות מול נחל-עוז. ההתראות נפלו על אזניים ערלות (מקור: יוטיוב)

***

יותר מ-25000 חללים שכלנו מאז 1860, מתחילת העליות לארץ. כפול ויותר מזה נעשו נכים, הורים שכולים ופגועי נפש. הדיבור על מדינת ישראל כארץ מקלט לעם היהודי נשמע היום פחות מבטיח.   

בתוך כל זה אני מנסה לחפש נחמה ומוצא אותה בהתגייסות האזרחית העצומה של אנשים בוגרים וצעירים, שבאין ממשלה, לקחו אחריות אישית ומילאו משימות שהזניחה; וההתנהגות של ערביי ישראל שהפגינו סולידריות עם המדינה בעת צרתה.

אולי מתוך מאסת האזרחים הזו יצמח איזה כוח פוליטי חדש שינקה את המדמנה שבה שיקעונו נתניהו וממשלתו; אולי ערביי ישראל יוכלו להוות גשר אל הערבים הפלסטינים, כדי לבסס עתיד פוליטי משותף – על חורבות פתרון שתי המדינות. הסופר א.ב. יהושע דן בכך רבות בשנות חייו האחרונות.