ינואר 2026, טבת התשפ"ו

 

פרשת וארא היא אחת הפרשות הדרמטיות ביותר בספר שמות. היא פותחת בהבטחה האלוהית הגדולה לגאולה ("והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי") וממשיכה אל תוך רצף המכות הניחתות על מצרים. הפרשה אינה רק תיאור היסטורי או ניסי, ומכילה גם התייחסויות  פילוסופיות, פסיכולוגיות ופוליטיות. 

השאלה המרכזית המעסיקה את חכמי ישראל והפילוסופים בפרשה היא שאלת הבחירה החופשית. כיצד ייתכן שה' "מכביד את לב פרעה" ואז מעניש אותו?

 

הרמב"ם טוען ב"משנה תורה", כי הכבדת הלב היא סוג של עונש. לפעמים אדם חוטא כל כך הרבה, עד שננעלים בפניו שערי תשובה כעונש על מעשיו הקודמים.

לדעת ברוך שפינוזה התיאורים הניסיים של הפרשה הם ביטוי לחוקי הטבע. עבורו, ה"יד החזקה" אינה חריגה מהטבע, אלא הבנה עמוקה של הסיבתיות ההיסטורית. מערכות דורסניות (כמו מצרים) סופן לקרוס תחת כובד עוולותיהן.

חוקרי המקרא המודרניים (ביקורת המקרא) רואים בפרשה שזירה של מקורות שונים (כמו המקור הכהני והמקור היהוויסטי).

 

יחזקאל קויפמן בספרו "תולדות האמונה הישראלית", מדגיש שהמכות אינן רק עונש לפרעה, אלא "מלחמה באלים". כל מכה מכוונת נגד אל מצרי אחר (למשל: מכת דם נגד אל הנילוס, חנום). זהו תהליך של דה-מיסטיפיקציה של הטבע.

 

הוגים אחרים (כגון ארנסט בלוק): ראו ביציאת מצרים את "הפרדיגמה של המהפכה". וארא היא השלב שבו הסבל הופך לפעולה פוליטית.

 

בעוד הפרשה מתמקדת בגברים: משה, אהרון ופרעה, הוגות פמיניסטיות מודרניות כמו אביבה זורנברג מחפשות את הדינמיקה הרגשית והמשפחתית.

האלם והדיבור: זורנברג עוסקת רבות ב"ערלות השפתיים" של משה. היא מציעה שחוסר היכולת של משה לדבר נובע מהטראומה של עבדות ישראל. הגאולה בפרשת וארא היא לא רק פיזית, אלא תהליך של מציאת "קול" לעם ששכח איך לדבר ורק ידע להיאנח  מעבודה קשה.

 

יוכבד ומרים: נשים רבות מדגישות כי הגאולה של "וארא" לא הייתה מתאפשרת ללא התשתית שהניחו הנשים בפרשה הקודמת (המיילדות, מרים).

 

הדימויים הוויזואליים החזקים של הפרשה – דם, צפרדע, ברד ואש – הציתו את דמיונם של יוצרים. כך למשל האמן מרק שאגאל הקדיש יצירות רבות למכות מצרים, כשהוא משתמש בצבעים עזים כדי לבטא את הכאוס לצד התקווה. הצבע האדום של הדם והלבן של הברד הופכים אצלו לסמלים של זעזוע קוסמי.

המשורר נתן אלתרמן ב"שירי מכות מצרים" מציג זווית ייחודית. הוא לא חוגג את מפלת מצרים, אלא מתבונן בסבל האנושי של "הבן המצרי". אלתרמן מציב מראה מוסרית מורכבת מול הניצחון, ומזכיר שגם בתוך הגאולה ישנו כאב אנושי אוניברסלי. "וְזוֹכְרָה אַתּ לֵילוֹת עֲשֶׂרֶת,/ וְרִאשׁוֹן לָהֶם לֵיל הַדָּם".

מכת דם, התמונה נוצרה בעזרת AI

 

מכת ברד ("וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם ") היא אחת המכות המרתקות ביותר, בשל השילוב הבלתי אפשרי בין אש למים. יש הרואים בברד סמל לקונפליקט פנימי. האש והקרח שדרים בכפיפה אחת מייצגים את הדיסוננס הקוגניטיבי של פרעה: הוא רואה את הפלא, מבין את המציאות ("ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים"), אך ליבו נותר קפוא.

 

חוקרי מקרא מציינים שמכת הברד היא "המכה השביעית", מספר טיפולוגי המסמן שלמות. היא המכה הראשונה שבה ניתנת לפרעה ולאנשיו האפשרות להינצל אם יכניסו את מקניהם לבתים – מעבר מענישה קולקטיבית לבחירה אינדיבידואלית.

 

אמנים סביבתיים (Environmental Art): בעידן משבר האקלים, אמנים רבים מפרשים את מכות מצרים כמכות אקולוגיות. מכת הדם מוצגת כזיהום נחלים, הארבה כפגיעה בחקלאות, הַדֶּבֶר כהתפרצות מגיפות (כמו הקורונה). הם משתמשים בדימויי הפרשה כדי להזהיר מפני קריסת המערכות האקולוגיות בידי האדם (הפרעה המודרני).

 

פרשת וארא ממשיכה להדהד משום שהיא עוסקת במתח שבין חופש לשעבוד, ובין כוח פוליטי לצדק מוסרי. יש בה התנגשות בין נוקשות (לב פרעה) לבין זרימה (הדם בנילוס, יציאת העם). בין בחירה חופשית לבין גורל. האומנים והמשוררים של ימינו מוצאים בה מראה למכות הפרטיות והלאומיות שלנו. 

  

*  אביבה זורנברג גוטליב נולדה במרץ 1944. היא פרשנית מקרא, דוקטור לספרות אנגלית. בת בכורה לרב האורתודוקסי זאב וולף גוטליב, וגדלה בגלזגו שבסקוטלנד, שם שימש אביה אב בית דין ורב הקהילה. מילדותה למדה אצלו תורה.