בסוף השבוע (17.1) תינעל בכפר גלעדי תערוכה האמנות הגדולה "זומו" (1000 מטר תצוגה, 62 עבודות) ששמה נגזר מהמילים 'זוז' ו'מוזיאון'. התערוכה אותה מפיקה ואוצרת עמותת "זומו" בהנהלת מילנה גיצין אבירם, היא ה-11 במספר שמוצגת בפריפריה הדרומית והצפונית (כולל זליגה לבת ים ויפו) ולדברי יוצריה "נועדה להוות מוזיאון נייד מבוסס קהילות -כי אמנות מגיעה לכולם".

המטרה להנגיש לציבור הרחב אמנות על שלל מרכיביה ומושגיה היא מבורכת, הכניסה החינמית שמביאה אלפים רבים לתצוגה האינסופית אינה מובנת מאליה כמו גם האירועים הנלווים לפסטיבל הוויזואלי. אלא שהמהומה המיוחצנת לעייפה, והשפה החנפה בה מוזמנים המבקרים לאירועי ה"זומו" כמעט מדי שנה בשנה (המלחמה שיבשה את הרצף של התערוכות) יוצרת רושם של "קרקס נייד" כפי שכינה זאת גלעד מלצר מבקר האמנות של מוסף 'גלריה' ב"הארץ".

אוצרים נוספים הצטרפו לעמדה זו כמו גם מבקרים שהעידו יותר על "חוויה נעימה"' והיקסמות של ילדים משלל המולטימדיה והפעילות במקום. אז מה חסר בכל הקקפוניה הזו? אמנות טובה שמצדיקה סקרנות של יותר משבע שניות שהוא הזמן הממוצע לצפייה בציור או פסל, כזו שתלווה אותך גם לאחר עזיבתך את המקום. לצד התערוכה הגדולה שמוצגת ברפת ובמכבסה, באורווה ובמחסן הבגדים, מוצגת תערוכת ציור ופיסול של אמני האזור המשיבה נשימה ואינטימיות לצופה המותש. שם התערוכה "המצפן - תערוכה שמחפשת דרך" - נועד לבטא את רוח הצפון ואת שיבת תושבי הצפון לביתם הנטוש לאחר כשנתיים, אבל היכן שהוא באמצע אבדה הדרך לתערוכה והיא הפכה למקושקשת ונטולת הקשר.

רבים הגיעו לכפר גלעדי ולדרך הלולים עם ילדיהם ונכדיהם, ולו רק כדי לברוח מעט מהמסכים שמעסיקים אותם בביתם, אבל במתחם של "זומו" חיכו להם מסכים גדולים וקטנים, חרכי הצצה והקרנות על הכתלים והרצפה. נעדרו כמעט לחלוטין עבודות ציור ופיסול שמהווים את הבסיס לכל מעשה אמנות. נדמה היה שגם הוגי "מצפן" ביקשו להתמקד בכמות על חשבון האיכות (בהשקת התערוכה נכחו כ-1500 אנשי עסקים ותרבות) וחששו מ"אמנות גבוהה" שתבריח מבקרים פוטנציאלים. תסמונת הקרקס אפיינה גם את זומו בנהריה (2022) וזומו שהתארח בעכו (2023), אבל בכפר גלעדי הגיעו הדברים לכדי מאסה שאיימה להמעיט גם מערכן של העבודות הראויות שוויתרו על הטכנולוגיה המתקדמת והסתפקו בפיסול או בציור ראוי. 

ייבוש כביסה במכבסת הקיבוץ. החושים עובדים נוכח הדלתות הנטרקות של המכונות 

תקצר היריעה מלסקור את היצירות, יותר משישים מספרן, ולכן אנקוב בכמה שהיו בולטות לטובה. דיואן סיון ורותם רשף יצרו מיצב מהפנט של ארבע מכונות לייבוש כביסה במכבסה של הקיבוץ שננטשה לאחר המלחמה. כל החושים עובדים נוכח הדלתות הנטרקות של המכונות הגדולות, חבטות המתכת, הצלילים המדיטטיביים והגופייה הלבנה המרחפת כיונה. כמו גאולה מהביבים כך נחלצת מהמכונה שירה ענוגה של חומר וצליל.

 נועה הגלעדי פיסלה טרקטור פרגוסון 35 מזכוכית כשהוא תלוי כמובייל בחוטים דקיקים מתקרת האורווה הישנה. מחווה מרגשת למקום ויושביו. האני חטיב מכפר ג'ת-ינוח מציג בור מים שעליו מגש מתכת ושמן זית וסבון מרוח על פתחו. דורין אדוריאן ריגשה בציור שמן מבוסס צילומי שריפה אותם שלחו לה אנשי כיתת הכוננות של כפר גלעדי. הצגת הציור-צילום במקלט מבריקה. גם בר פרום בפסל התלוי "שורשי אוויר" יוצא דופן בתערוכה האקלקטית. פרום יוצר תבליט של הרי ירושלים מפלטות עץ אותן הוא מפרק ורצועות הנוף האלו מרחפות בין גג לרצפה. רועי רוזן מפגיש בין שואבי אבק רובוטיים וממתאר דרכם מפת כוכבי לכת. חבל שמדובר בהקרנת וידאו על הרצפה ולא  בדבר עצמו שעשוי היה לסקרן עוד יותר.

פרגוסון 35 מזכוכית. מחווה מרגשת למקום ויושביו

 פסל החוץ של שירה גפשטיין חכם ומדויק ומתייחס לסביבה בה הונח. מעין מגדל של מזוודות שמים נוזלים לכל אורכן ורוחבן. המזוודות באו לתאר את הפינוי של תושבי האזור מביתם והמים הנוטפים את מקור החיים וההמשכיות.  אהבתי גם את פנקסי הרישומים של אלי קופלביץ', הפיסול הזעיר של לי רימון, סרט הווידאו של תאיר זרגרי על אמה. אלו כאמור בולטים על רקע עשרות המסכים שגודשים את חללי הזומו ונשכחים מלב רגע לאחר הצפייה בהם. 

ועוד המלצה לסיום: רוצו לראות את חיימי פניכל בתערוכתו "רק לא חיימקה" - תערוכת יחיד עם המתים (אוצרת מיכל שכנאי) בגלריית מרכז ההנצחה של קריית טבעון,  יחד עם האמן האורח גדעון גכטמן. היא חכמה וצרופה ביופי. במגדל המים הסמוך מציגה האומנית תרצה כפרי את "חזיונות  לילה' וגם היא יפה לעיין ונוגעת ללב. 

 המזוודות מתארות את הפינוי של תושבי האזור והמים הנוטפים את מקור החיים וההמשכיות

צילומים: קרני עם עד