מדינת ישראל נמצאת בתקופה של תמורות טקטוניות - משברים חברתיים עמוקים, טלטלות חוקתיות ומציאות של מלחמה מתמשכת. בתקופות כאלו נחשפות תבניות אנושיות של הרס, אך בה בעת מתגלים כוחות חיוביים של התחדשות, בנייה ולקיחת אחריות. בתוך הערפל הזה, אנו שומעים לאחרונה קול מוכר-ישן, שנדמה היה כי נזנח ב"עליית הגג" של הציונות: קריאה לחידוש ההתיישבות בדרום, בצפון ובבקעת הירדן; מתעורר הצורך והרצון לשוב ולהקים יישובים לאורך הגבול. אולם, כדי שהקריאה להתיישבות לא תתפוגג כסיסמה חלולה, כדאי לעצור ולברר מהם יסודותיו של המושג וכיצד יוכל לשמש כחלק מסל הפתרונות למשברים הנוכחיים.

המושג התיישבות בהגדרתו המורכבת ביותר נוצר עם ראשית הציונות והגעתן של קבוצות חלוצים סוציאליסטיות לארץ. התיישבות היא פעולה בה השתלבו הכוחות הלאומיים וקבוצות ציוניות סוציאליסטיות למהלך של הקמת יישובי גבול שיתופיים, שכללה תפיסת קרקע, עיבודה והקמת חיים באזור גאוגרפי מוגדר. הוגים ראו בהתיישבות אקט של שינוי המציאות, הסביבה והאדם. האדם (היהודי) כובש את איתני הטבע (מעבד את האדמה), וחי חיי שיתוף. מעין פעולת תיקון משולבת ומתמשכת על הטבע, על הפרט, הקהילה והחברה.

ניר עוז, תמות שיקום. באדיבות הפקולט לארכיטקטורה ובניין ערים בטכניון

***

העבודה העצמית היתה גם היא חלק חשוב מתפיסת ההתיישבות והבניית המושג. לתפיסה זו יש הקשרים של עיצוב דמותו וחזותו של החלוץ ולאחר מכן ה"צבר" - בהנגדה ליהודי הגלותי - כאיש חזק, כעובד אדמה היודע לעמוד באתגרי הארץ; אך הקשרה הרחב יותר הוא הניסיון להגשים שני עקרונות סוציאליסטים משלימים: עבודת האדמה כפעולה שאינה באה לנצל אחרים למטרות רווח; ויצירת יישוב שבו חבריו הם הבעלים על אמצעי הייצור ללא פערי מעמדות והם העובדים בו. כיום ניתן לפקפק בהצלחתם של עקרונות אלו, ובעיקר עקרון העבודה העצמית, במיוחד כאשר את העבודה החקלאית ולאחר מכן התעשייתית שמצריכות ידיים עובדות רבות, עשו פועלים שכירים שאינם חברי הישובים. עם זאת, במבחן הזמן, ניתן לומר שההתיישבות הייתה אחת מן המעבדות החברתית החשובות של המפעל הציוני.

היישובים שהוקמו קיבלו מהמדינה או מהמוסדות הלאומיים משבצת קרקע שכללה אזור מגורים ושטחים חקלאיים  כיחידה אחת שאין להתירה ובכך נוצק להתיישבות גם תפקיד בעיצוב כלכלת ישראל כמדינה חקלאית ויצרנית.

ההתיישבות של ראשית הציונות, ובעצם עד שנות השמונים של המאה הקודמת – עת המדינה חוללה שינוי כלכלי עמוק ביחסה אל המגזר הייצרני - הייתה אפוא פעולה משולבת של המוסדות הלאומיים, של התנועות המיישבות ושל קבוצות מתיישבים החיות חיי שיתוף.

מתום מלחמת ששת הימים ניכר שינוי באופי היישובים ושהוקמו ומכאן גם הלך והשתנה המושג ההתיישבות, כאשר הוחל בהקמה מסיבית של ישובים ללא בסיס כלכלי משותף: התנחלויות בשטחי יהודה שומרון ויישובים קהילתיים בגליל. תוכנו של מושג ההתיישבות, בעיקר בהקשרו השיתופי – שונה מאוד.

***

כיום, לנוכח הקריאות לשיקום וחידוש חבלי ארץ שנפגעו במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר ובמלחמה שבאה בעקבותיה, עומדת בפנינו הזדמנות משמעותית לחשיבה מחודשת על ההתיישבות השיתופית ומימושה.

לחידוש ההתיישבות הקואופרטיבית בתנאי ימינו אלה – נחוצים אמונה, כישרון ותעוזה, במיוחד בסביבה כלכלית ומשפטית שאינה תומכת בכך ואף מקשה על קיום מודלים כאלה. מנגד, ייתכן שדווקא הלם המלחמה והמשבר החברתי יגרמו לאנשים לרצות לשוב ולנסות לקיים שותפויות חברתיות עמוקות ובכך גם לסלול מחדש דרך לעיצוב חברה ישראלית סולידרית וחסונה.

לצד המאמצים לשיקום וחידוש ההתיישבות הכפרית, ראוי גם ליצור מודלים של קואופרטיבים קהילתיים בערים. התיישבות שיתופית עירונית קיימת בארץ כבר 40 שנה, היא מפותחת מאוד בערים שונות בעולם ויכולה להוות מנוף נוסף להתחדשות וחיזוק קהילתי כלכלי וחברתי במדינה.

אם נבין לעומקו את מושג ההתיישבות, אם נדע לחדשו ולהטעינו ברוח אתגרי התקופה, יעמוד לרשותנו עוד כלי חשוב מארגז הכלים שהורישה לנו הציונות הסוציאליסטית: דגם של חיים בהם הפרט אינו עומד לבדו מול אתגרי השעה, אלא פועל בתוך קהילה שלוקחת אחריות על סביבתה, על כלכלתה ועל בטחונה מתוך מחויבות לבנייה משותפת של החברה והמדינה. 

הקיבוץ העירוני בשכונת שפירא. לקחת אחריות על הסביבה צילום: תומר עבודי
                                    ***
ניר הרבורגר - חבר הקיבוץ העירוני משעול בנוף הגליל של תנועת המחנות העולים