ואז הגיע חג השישים, וביחד אתו הגיע, לאחד מביקורי התיירים בגשר הישנה, תייר הודי, איש בשנות ה-40 שלו, לבוש חליפה אפורה אלגנטית וכובע בארט משובץ. עם קבוצה קטנה של משלחת מקניה וצרפתי שמבין אנגלית, הוא הלך בעקבות המדריכה וגמע את המראות; הסטן, המקלע, הרובה הצ'כי, הבחורות שמקלפות תפוחי אדמה, הקירות מנוקבי הכדורים של הקרנטין, האמבטיה החלודה המופגזת של ילדי הקיבוץ, הגשרים, הירדן, תחנת הרכבת שהגיעה עד דמשק, מפעל החשמל הדומם בנהריים, עדר הכבשים בצד השני של הגבול, חרציות, חרדלים, צפרני חתול, שערה הבלונדיני של המדריכה. בתום הסיור קם להודות למדריכה, הציג את עצמו, וביקש לדבר עם המנהל של הקיבוץ.

 

זה קרה כאמור, בפברואר. אמצע פברואר. כעבור חודש קיבל אבינועם מכתב ממלון הילטון, לונדון. הוא פתח את המעטפה וקרא:

 

 דיר סיר, העוזר ועורך הדין שלי, קים נוגאנגי, חזר מביקור באולד גשר שלכם עם אנרגיות חזקות של שלום. אנחנו כבר זמן רב מחפשים את המקום המתאים למרכז השלום העולמי וקים בטוח שזה המקום. נאמר לו שאתה המנהל של הקיבוץ, לכן אני פונה אליך ומציע בכל הכבוד שניפגש. בפגישה נדון בפרטים.

 בכבוד, נמסטה

מהרישי יוגי

 

למכתב היה מצורף כרטיס טיסה זוגי ללונדון

בפגישה, שנערכה  בהילטון לונדון, פרש קים בפני אבינועם ופרץ את המפה שהכין מצילומי השטח שלו והסביר שהמהרישי מעוניין לקנות את אזור גשר הישנה כולל המשטרה, המאגר, שטחי המדגה, הכותנה והמטעים, ולהקים שם מרכז עולמי למדיטציה שתביא את השלום קודם לאזור, ומשם לעולם כולו. הוא גם הציע מחיר.

***

למחרת החזרה מלונדון, אחרי ארוחת בוקר, ואחרי שדחו את ההצעה עוד במטוס על הסף ותייקו את המפה בתיק שנועד לגניזה והחליטו שלא לספר לאיש, נכנסו אבינועם ופרץ למשרד של הגזבר. הגזבר סיים את השיחה, הניח את שפורפרת הטלפון על כנה ודיווח שמהבנק הודיעו לו כרגע שהם סוגרים תוך שבוע את האשראי של הקיבוץ, אם לא ישולמו כל החובות שהגיע זמן פירעונם.

 

 אספת החברים הדחופה שהתקיימה למחרת נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה. גם לאחר מכן, אף אחד ממילא לא הלך לישון, ואלה שהלכו לא נרדמו. באספה נשמעו קריאות ונאומים רבים שאין קוצר הזמן מאפשר לפרטם כאן, אבל ככלל, נגיד שהיו שם הרבה חשבונות נפש קולקטיבית, איך הגענו למצב הזה, כולנו, בדגש על מרכזי המשק לדורותיהם וכל המזכירות, נרדמנו בשמירה.

 וייסמן נתן סקירה היסטורית והסביר שהבנקים הם הון הסיבוב שעושק אותנו, הון הייצור, ושפרס כבר מזמן בגד בתנועה הקיבוצית. אבישג דיברה שוב על הביצה והתרנגולת, חיימקה הציע להקים ועדה מיוחדת אד-הוק שתשב על המדוכה, יפק'ה הוסיפה שגם ככה וגם ככה שוב לא יאשרו תקציב למדיח כלים בגן אזדרכת, ופרץ  סיכם את הדיון ואמר: חברים, הברירה שעומדת בפנינו זה או לסגור את ברז החמצן של הקיבוץ, או למכור את הקיבוץ. אני לא יודע מה יותר טוב, שתי האפשרויות גרועות, אבל השעה מאוחרת ואני נאלץ להעמיד את העניין להצבעה: מי בעד אפשרות א? 

"רק רגע, רק רגע! אתה אמרת ברירה אחת ויש פה שתי ברירות, לא? אז על איזה ברירה אני אמורה להצביע? זאת היתה יפק'ה. פרץ אמר לה שברירה היא תמיד בין שתי אפשרויות, אני חוזר: מי בעד אפשרות א?      

 

 ההצבעה באותו לילה הסתיימה ברוב קולות. החברים קיבלו את ההצעה של המהרישי.

החתימה על החוזה היתה אמורה להתבצע בתוך שבוע.

***

 ישעיהו, חבר קיבוץ כבן 40, שעבד במטעים ובילה את זמנו ברכיבה על אופני הרים, סנפלינג, צניחות חופשיות ורחיפות, היה היחיד שהתנגד להחלטה האומללה הזו. הוא לא קיבל את כוח הכובד של המציאות. הוא לקח שבוע ימים חופש ויצא למסע הסברים. כמו קאטו הזקן, הוא עבר מחבר לחבר עם עצומה שמסבירה למה ההחלטה שהתקבלה באמצע הלילה כשכולם כבר היו מותשים ולא הבינו מה אומרים להם ועל מה הם מצביעים, היא משגה גורלי שלא תהיה לו תקנה וצריך לבטלה מיד - delenda est.

 

החברים קיבלו אותו ואת ניסיונות השכנוע שלו במאור פנים ובדמעות, אבל איש לא חתם על העצומה. יום חתימת החוזה הלך והתקרב. במרוץ שלו נגד הזמן הגיע ישעיהו לחרמוני. חרמוני, שהתהלך תמיד, חורף קיץ, בסנדלים וחבש אוזניות של ראפרים לאוזניו, לא הבין מלכתחילה את ההיגיון במצב האבסורדי הזה. הוא טען, במידה מסוימת של צדק, שלכל בעיה יש יותר מפתרון אחד, וחתם.

 

אף אחד לא ידע מה ייעשה בשטחי החקלאות אחרי שיימסרו למהרישי. לפי שעה נמשכו העבודות כרגיל, בבריכות האכילו את הדגים, בשדות הכותנה זרמו מי ההשקיה בתלמים דקים, במטע היפרו את התמרים, והקיבוץ כמנהגו נהג.

 

ביום שהגיע המהרישי מלונדון כבר היו הניירות מוכנים והפרוצדורות הושלמו. הקיבוץ הציב את דגל ישראל במרומי האסם ואת הדגל של הנוער העובד ברחבת חדר האוכל.

 

המהרישי, שהגיע בלוויית עורך הדין שלו ועוד שני מלווים, התקבל בכבוד. העבירו לו כרטיס מגנטי בחדר האוכל, הכינו לו מנות צמחוניות ולקחו אותו לסיור בשטחים אותם הכיר רק על פי הצילומים של קים. כשהגיעו למטע התמרים נתקלו עיניו של המהרישי בישעיהו שעמד בכלי הגובה והיפרה תמרים. הוא ביקש לעצור את הסיור. עצרו. מהרישי ירד מהרכב ואמר, אני רוצה לעלות לשם. אף אחד, לא פרץ, לא אבינועם ולא הגזבר, אף אחד משלושתם לא הבין מה בדיוק קורה כאן ולאן הוא רוצה לעלות. רק ישעיהו הבין. הוא ירד עם כלי הגובה, העלה את המהרישי על במת העבודה ושניהם התרוממו למקום שבו מפרים את התמרים. מלמטה קשה היה לשמוע מה נאמר ביניהם אבל נראה היה שישעיהו נותן למהרישי שיעור בהפריית תמרים. זאת כבר היתה מוזרות הודית אחת יותר מדי בשביל המזכירות. בעוד שעה צריך לחתום על החוזה בבנק והמהרישי משחק בלהפרות תמרים. צעקו לישעיהו שירד כבר עם כלי הגובה וישחרר את מהרישי. ישעיהו התחיל לרדת אבל כלי הגובה נתקע. זה קרה לפעמים, ואז צריך היה להפעילו מלמטה.

לפתח על המיכלזון את מדיטציית הגובה (התמונה מפיקיוויקי) 

 

טילפנו לשוקי, גם הוא עובד מטע, שיבוא דחוף להוריד את כלי הגובה מהעץ. שוקי אמר שכבר הוא מגיע. הפקידה מהבנק טלפנה לגזבר, המזכירה לאבינועם, פרץ טילפן למנהל הבנק, והרעש עד לב השמים. רק המהרישי עצם עיניים. נראה היה, כאילו הגיע להארה. כששוקי הגיע סוף סוף, (סליחה, התעכבתי, התנצל, אבל כולם ידעו שלמרות היותו איש מקצוע מעולה, הוא איטי להחריד) והוריד אותם למטה, ביקש מהרישי לעלות עוד פעם אחת, הוא לבדו.

לאף אחד לא היה כוח להתווכח. הם הגיעו לבנק באיחור.

 

 ומה? באותו היום קנה המהרישי יוגי את אדמות הקיבוץ? וזהו? אינכם יודעים את נפשו של הקיבוץ. אינכם יודעים גם את נפשו של האיש מהודו.

האיש חתם לבנק על שטר ערבות בגובה החובות של הקיבוץ והתקבל כתושב.

 

וכך היה יורד למטע התמרים כל בוקר ומפתח שם את מדיטציית הגובה (קנו לו מיכלזון פרטי) על גבול הירדן ובימי חמישי אחר הצהריים ושבת בבוקר היו מודטים שם שניהם, הוא וחברו הטוב, ישעיהו.    

***

פרק מספר שיראה אור השנה