איך כמעט הובילו אותי עם פיג'מה לאספת החברים שאבא שלי הוא שניהל אותה, כמזכיר קיבוץ מצובה?

בערך מגיל 8 – 11 הייתה לנו, ילדי כיתת אשל, נטייה מרדנית שהתבטאה מדי פעם בהשתוללות לילה ובהצקה לשומרת הלילה.

את תפקיד שומרת הלילה מילאו חברות הקיבוץ בתורנות. השומרת התורנית שהתה במשך רוב שעות הלילה בבית התינוקות, שם החליפה חיתולים, קיבלה את האימהות המיניקות, הרתיחה את כל הבקבוקים, הכינה מרק ירקות ועוף שיוגש לתינוקות הגדולים טחון, וגם הרגיעה תינוקות שבכו מחוץ לשעות ההנקה בבקבוק עם מי סוכר. 

בבית התינוקות היה לשומרת מוניטור, כמו בחדר מבצעים, שהשמיע לה מה קורה אצל כל ילדי הקיבוץ. בכל בית ילדים היה אינטרקום שהשמיע לה ישירות את הנעשה בו.

כשנחה עלינו הרוח הרעשנו בכוונה, והיא, השומרת התורנית, נאלצה לצאת ולהגיע לבית הילדים שלנו. אבל עוד לפני שנכנסה, זינקנו למיטות והעמדנו פנים שאנחנו ישנים.

הייתה לנו גם תחרות מי יכול להגיע לבית התינוקות עירום או לבוש רק בתחתונים, ולחזור בשלום. במדרכה המובילה לבית התינוקות היו מעט מאוד פנסי רחוב. מדי פעם עברו שם אנשים ואז היה צריך להסתתר במהירות מאחורי השיחים בחושך ואחר כך להמשיך בתנועה מבצעית עד בית התינוקות, מרחק כ-400 מטר מבית הילדים שלנו. 

 ***

ידעתי שאני מסוגל לבצע את המשימה הזאת. למדתי ממוּלי, החתול שהיה בבית הוריי, איך להתגנב בחשאי ולהיות "רואה ואינו נראה" כמו נמר האורב לטרף. יצאתי לדרך לבוש בתחתונים בלבד ועברתי בהצלחה ובאומץ רב את הדרך לבית התינוקות – חמ"ל שומרת הלילה – ואחר כך חזרה לבית הילדים.

בליל שבת אחד הכנו בלילה רעשנים ממשולשי נייר שקיפלנו וכאשר מניפים אותם ומצליפים בחוזקה קדימה, הם משמיעים בום דומה ליריית אקדח. כשהנשק היה מוכן ודממת לילה עטפה את הקיבוץ, כמה בנים ואני ביניהם הפעלנו את הרעשנים. האפקט היה דומה לרצף יריות. עד מהרה הופיעה שומרת הלילה בפתח בית הילדים.

גם הפעם, כמו בכל פעם שהגיעה ופתחה את הדלת, צללנו בזריזות למיטות כאילו ישנו כל הזמן הזה.

אחרי כמה פעמים של הפעלת הרעשנים, שומרת הלילה, רחל, הייתה נואשת וקראה לבעלה, דן קוף, שהיה באותו ערב שומר הלילה בשער הקיבוץ.

אנחנו, שלא ידענו על השינוי הזה במערך הכוחות, הפעלנו שוב את הרעשנים בבומים חזקים. לפתע התפרץ לבית הילדים דן קוף. קפצנו למיטות בתרגולת הרגילה, אבל דן קוף לא נרתע וערך סיור בין המיטות שלנו. ליד המיטה שלי הוא נעצר ודרש ממני לקום. עשיתי את עצמי מנומנם, כמו אריק איינשטיין בקלטת "כמו גדולים", כשהציג איך מתעוררים "חולים" בבוקר. דן קוף והשפם המפורסם שלו לא התרשמו מהמשחק שלי. הוא איים עלי שייקח אותי לחדר האוכל, כדי שאבא שלי, מזכיר הקיבוץ שמנהל את אספת החברים, יֵדע מה הבן שלו מעולל בזמן שהוא דואג לכלל.

המזכיר שלמה דורון. הילד עושה "קונצים" (מארכיון מצובה)

ברור שבשבילי זה היה סוף העולם להתעמת עם אבא שלי, המזכיר, המשוכנע שיש לו בן שקט ומנומס שלא עושה קונצים. אמרתי לדן קוף שאין לי נעליים או סנדלים שאני יכול לנעול עכשיו. הוא היסס לרגע והחליט לוותר לי.

נשמתי לרווחה והלכתי לישון, על באמת.

פרק מתוך הספר שבכתובים - "זיכרונות ממצובה"

יותם (יותי) דורון, נולד בשנת 1955 וגדל במצובה, בן לחווה ושלמה דורון ממייסדי הקיבוץ